קוראת יומנים שכתבתי בגיל שמונה ותשע - ומוצאת דימיון עמוק להפליא בין "אני הילדה" לבין "אני של היום"...
במקום אחד (ביומן של גיל תשע) אני כותבת איזה צבע אני משייכת לכל יום בשבוע
כך:
"יום א'-שחור יום ב'-צהוב יום ג'-תכלת יום ד'-כחול כהה ומחוספס יום ה'-בורדו וורוד או כתום יום ו'-לבן יום שבת-כל הצבעים"
במחשבה ראשונה-רק ילדה יכולה לכתוב דבר כזה. נכון? לכאורה, זו אינה מחשבה "בוגרת", "לראות" ימים בצבעים... ואולם, הדבר המדהים הוא, שאני מתחברת לטקסט הזה, או יותר נכון, הטקסט הזה, מחבר אותי למשהו עמוק בתוכי. אני רואה בדמיוני את ימי השבוע בצבעים! כשאני מדמיינת את הלו"ז השבועי שלי, בדמיוני, הימים צבועים ב(כמעט) אותם צבעים שראיתי בדמיוני כילדה!!
כשאני ממשיכה לדפדף הלאה, ביומנים, אני מופתעת לגלות, שיש מספר נושאים שהעסיקו אותי כילדה, וממשיכים להעסיק אותי גם היום. כמו לקרוא את השורש שלי, את הבראשית, דברי הימים שהיתוו את ימיי כאדם/כאישה.
כך למשל ביומן של גיל שמונה כתבתי חיבור שכותרתו: "מה אהיה כשאגדל?" "מה אהיה כשאגדל? אולי טייס? אולי שחקן? אולי זמר? אולי...ואולי...ואולי... איך אמא?! ואיך אבא?! ידעו מה הם רוצים להיות הם לא טעו והם לא התחרטו!!! אז איך ידעו?! לא אשאל שאלה טיפשית כזו הלוא גם כך לא יענו אז מה עושים (סימן של "כפול 4") "
ליבי מעט נחמץ בי כשאני קוראת את זה כיום - הייתי זקוקה להדרכה, ולא הייתה לי. רציתי לשאול את אמא ואבא ולא שאלתי כי חששתי שזה יישמע טיפשי. "הצנזור" שלי עבד בקצב מוגבר כבר בגיל 8... אני בטוחה ששאלתי אותם בהמשך, אבל זה לא העניין, הייתי זקוקה ליותר מזה, וכיוון שלא ידעתי למה בדיוק אני זקוקה-העליתי את השאלה על הכתב...
ובאמת, בהמשך הדרך בחירת מקצוע, הייתה אחת ההחלטות הבלתי שלמות שעשיתי בחיי, שנים שלא הייתי שלמה עם ההחלטה הזו, ויש לי הסבר מדוע בחרתי במקצוע הזה (אבל זה לא העניין ולא לכאן) לקח לי זמן עד שהסתגלתי למקצוע שבחרתי, מכל מיני בחינות- רגשית, ערכית, מנטלית, עד שהגעתי להשלמה מתוך בחירה. המעניין הוא, שבנקודת הזמן בה השלמתי עם ההחלטה, כמו באורח פלא, התקדמתי והגיעו גם הפירות.
במקום אחר, ביומן של גיל 8, אני כותבת על הפחדים מהחושך... תמיד הייתי מלאת פחדים. זה בלט במיוחד לנוכח אומץ ליבה של אחותי הקטנה. ולנוכח העובדה שהייתי הבכורה. (אחי הקטן לא אמיץ מאד, אבל גם לא פחדן כמוני:)) עד גיל 6 או 7, היינו שלושתנו באותו החדר. גרנו בבית קרקע - ובו חדר הורים, חדר ילדים וסלון. בשלב מסוים, הוריי בנו קומה נוספת, ונוספו לנו שלושה חדרי מגורים. עברנו כולנו לקומה השנייה- הוריי בחדר אחד, אחי ואחותי בחדר שני (גדול מאד), ואני-זכיתי לחדר משלי.
כאן אני מספרת על התמודדותי עם החושך ב"חדר החדש" אני זוכרת היטב כיצד הייתי מדלגת בבעתה מעל המיטה כדי לא "להיתקל" בחושך שתחתיה... ויותר מזה - כיצד חששתי מציורי הנמרים שעל הסדין ה"עליז" שאמא קנתה לי -ביניהם מצאתי את עצמי "כלואה" מדי לילה... כמה משעשע ומגוחך זה נשמע כעת, אבל עבור ילדה-זה היה יותר אמיתי מהמציאות! (אם אפשר לומר דבר כזה:)
עוד דבר מעניין שאני מוצאת בטקסט- זה שהוא מתחיל "רדוד", ואז מגיע ל"עומק" מתחיל בחלק תיאורי ("פעם גרתי עם אחי ואחותי, היום אני לבד, הם רבים בחדר, צועקים, וכו' וכו'"), ורק בחלק השני - אני מגיעה לליבת העניין - לפחדים, ולהתמודדות איתם, אני חושבת שהדפוס הזה נשאר אצלי גם היום. אולי כי לא נעים לי, אולי כי קשה לי להתרכז, אולי כי אין לי כלים לצלול מיד, אולי דפוס שרכשתי מאמא-שקשה לה לדבר על רגשות והיא "אמנית שיחות החולין" ואולי גם וגם, או עוד אלף סיבות אחרות...
סתם עלו לי תהיות...
הנה החלק השני של הטקסט שכתבתי בגיל 8, שהוא הרלוונטי:
חדר לבד יש לי! .... .... .... .... ....
"בחדר "ההוא" היה כזה חושך לא כמו בחדר הזה בחדר הזה - החושך "משוויץ" בחדר ההוא - אפילו לא "שוויץ!" בחדר הזה - החושך חדש בחדר ההוא - ידידותי ממש! לחושך כאן לא התרגלתי להוא בטוח שלא פחדתי! בזה - האפלה עדיין לא מוכרת בהוא- מוכרת, מוכרת! אבל אתרגל גם לזה בדרך זו או זה! חדר לי דווקא נחמד גם אני נחמדה אליו" פוסט מזכרת:) |
