אני לא יודע מי המטומטם שהגה את הרעיון לעמוד דקת דומיה לזכר הרוגי הפיגוע בישיבת מרכז הרב בנצרת ובסכנין. אני בכלל לא מבין מה הקשר בין דקות דומיה, ההמנון ועוד כהנה וכהנה מנהגים טקסיים ומשחקי כדורגל. למי זה תורם בדיוק? למשפחות ההרוגים? למצפונו של אבי לוזון? האמת? מי צריך את דקות הדומיה הללו בכלל ולא רק במגרש?

אז ככה. רוב היהודים לא יעמדו בשקט במהלך דקת דומיה לזכר הרוגי אוקטובר. יהודים ככלל יזדהו עם קורבנות יהודים בארגנטינה הרבה לפני שיזדהו עם קורבנות ערבים ישראלים. בכלל, ערבים מזדהים עם קורבנות ערבים ויהודים עם קורבנות יהודים. אנחנו במצב איבה במקרה הרע ושלום קר במקרה הטוב. מפליא? את מי בדיוק? התפקיד של ספורט הוא לגשר, להראות שאנחנו בני אדם גם עם ממקומות שונים. איפה השכל של מי שקובע שצריך להכניס לתוכו דקות דומיה ולטעת מוקשים?