כותרות TheMarker >
    ';

    לגעת-לשחק-להתרגש

    תזכרו את הילד שבכם.
    מעבר למילים. מעבר לתמונה ומעבר לזמן.
    במקום שבו הילד שבכם מביט אל העולם.
    במקום של ההשתאות. של הפעם הראשונה.
    של הרגע הזה, שבו כאילו העולם עומד מלכת.
    ברגע בו נוצרת ההתגלות .
    הרגע שבו הדברים מתחילים לנבוט.
    משם אנו באים.
    לשמור על הילד שבתוכנו.
    שימשיך להיות הוא,
    סקרן, טהור וחי.

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      17/7/18 15:01:
    הרסת אותי. כל רצוני הוא להרוג את האיש עד קץ הימים בכל גלגול וגלגול, באש, במים, בחרב, במחלה, בשואה ובעוד שואה, ובעוד אחת. בן של מאה כלבים. הניתוח הפסיכולוגי שערכת לו נשמע נכון ומתאים, אבל אין בזה כדי לנחם. אני מצטער בשבילך עד מאד. ובשביל דודתך השרופה באש שיצאה מאת אביה הכלב האנס. סלח לי על התפרצותי הרגשית.
    אוי ואבוי. ולמה זה נשמע לי מוכר?

    ללא מילים

    2 תגובות   יום שבת, 14/7/18, 20:27

     

     

    מבטה של 'ציפורה' זיסקינד בת ה18  היה מונח על החולצה שהיא השאילה אתמול ל'תקוה' החולצה  מגוהצת בחלקה מכוסה בכתמי  נפט   מונחת על קרש הגיהוץ כשהשרוול נשמט מטה.

    מגהץ המתכת במרחק של קצת יותר ממטר היה מונח על רצפת הבטון החלקה כשבסיסו מופנה לתקרה. היה זה מגהץ שחומם על פתילת הנפט 'פרימוס' . 'ציפורה' ניסתה לשחזר את שאירע לפני דקות ספורות בבית. היא לא הצליחה לארגן את מחשבותיה. 'למה הוא עשה לה את זה? 'החרא הזה' הייתי הורגת אותו' ..  'איך אבא יכול לעשות דבר כזה לבת שלו!!!!..  הבית רחש כקן דבורים.  מכל עבר נהרו אנשים לראות, ילדים מתחו את גופם להגיע לאדן החלון להציץ פנימה.. ניסו להבין משהו.. לראות משהו מהדרמה שהתרחשה כאן לפני זמן קצר..

     

    אתמול 15/05/1958 נפגשה 'תקוה' עם חברתה הטובה 'ציפורה'. מגיל 14 הן חברות  בלב ובנפש, שכנות הגרות במרחק נגיעה אחת מהשנייה. כשרצו להיפגש הייתה 'ציפורה' מוציאה ראשה מחלון ביתה וקוראת בקול 'תקוה'..  'תקווה' היא קראה במלעיל והקול הדהד ברחבי השכונה הקטנה בגב ים.  קולה של 'תקוה' נשמע 'אני כבר באה'. 

    אלה ואלה פליטי השואה ונמלטי ארצות האסלאם, חייים זה לצד זה. מנסים לשרוד ולבנות חברה חדשה, זהות חדשה.  בליל של שפות, ערבית, פולנית, רומנית , הונגרית.  הילדים משחיזים את העברית שלהם.  עם ההורים הם דיברו בשפת אימם. 

    'ציפורה' הבינה חלק מהשפה הערבית היא ידעה ש'קֶחְבַּה'  פירושה זונה.  מילה שהוטחה ב'תקוה' כמעט מדי יום ע"י אביה 'חואיטו' פדלון.

     

    דירה קטנה , קומת קרקע עם תריסי עץ ירוקים, 48 מטר 2 חדרים, 6 נפשות. 'סימו'   ילד בן 10 תלמיד כיתה ד' .  'מימו' ילד בן 14 תלמיד כיתה ט' בי"ס מקצועי 'עמל', 'ברוך' חייל בן 20 משרת במשטרה הצבאית  קרוב לבית. מגיע לפחות שלש פעמים בשבוע. 'חואיטו' גבר בגיל העמידה אלמן מזה 11 שנים, מובטל,  מחפש אישה לנישואין.

    'תקוה' נערה בת 18 עובדת עבודות מזדמנות, מתפקדת כעקרת בית לכל דבר, מבשלת, מכבסת. אמא לשני אחיה הקטנים.

     

    בשנת 1950 נפטרה אימה. מוות פתאומי . חודשיים לאחר שעלתה היא ומשפחתה מלוב לישראל. משאירה אחריה ארבעה ילדים קטנים 'סימו' בן שנתיים, 'מימו' בגיל 4,  'תקוה' בת 10 וברוך בגיל 12. האחות הגדולה זמירה בת ה16 החלה לתפקד כאם כשעוזרת לה אחותה 'יוליה' בת ה18.

     

    'אני יוצאת לפגישה היום בערב'  אמרה 'תקוה' לציפורה.

    'עם מי'.

    - משה,   ראיתי אותו פעם אחת. הוא ייקח אותי לסרט. 

    - 'אין לי מה ללבוש'.

    -'קחי את החולצה הלבנה שלי . 'ציפורה' ניגשה לארון ונתנה ל'תקווה' את החולצה הלבנה.

    - 'תודה,  אני אגהץ אותה מחר בבוקר'. 

    'מתי הפגישה '? שאלה ציפורה.  'בערב' השיבה תקווה.   'איך הוא'? 

    - 'אני חושבת  שהוא  נחמד. יפה הכירה לי אותו, האמת שאני לא מכירה אותו מספיק'.  אני חייבת לחזור הביתה.  אבא שלי יתעצבן אם אבוא מאוחר.'

    -'הוא כל הזמן כועס עלייך'.

    - כן'.. 

    'אני לא מבינה למה הוא קורא לך כל הזמן זונה'.

    'אני לא יודעת מה יש לו.  הוא רוצה שאני אעזוב את הבית. לאיפה אני אלך'?

    ומי יטפל ב'סימו' ו'מימו' .  מי יכין להם אוכל? מי יכבס להם את הבגדים.  אני חייבת לזוז.  איך אני יכולה להשאיר אותם לבד,  נתראה מחר.

     

     

    16/05/1958

      שש ושלושים בבוקר 'תקוה' מתעוררת ראשונה, נכנסת לשירותים, רוחצת פנים ומצחצחת שיניים.  'אבא' שלה שרוע במיטתו מכוסה בשמיכת סוכנות שחורה. נחירותיו מהדהות בבית הקטן, לידו קופסת הטבק שהיה מריח וחפיסת סיגריות 'כנסת'.  'תקוה' ניגשת לפתילת הנפט מניחה עליה את הקומקום ומכינה קפה שחור לאביה. הוא אוהב לשתות קפה עם הל בבוקר. אחר כך היא מורחת מרגרינה על שתי פרוסות לחם שחור לשני אחיה. 'תקוה' חושבת על הפגישה היום  בערב. אחרי שהם  ילכו לבי"ס אני אגהץ את החולצה. אכין להם ארוחת צהרים, יש לי כביסה לעשות. לנקות את הבית אני אפגש עם 'ציפורה' בצהרים. לפני שהם חוזרים מבי"ס. 

    יום שיגרתי .

     

    16/05/1958 שבע וחצי . הילדים כבר לא בבית הם הלכו  לביה"ס.  האב שותה את הקפה החם מוזג בפעם השנייה את הקפה  לכוס הזכוכית ומעשן את הסיגריה השנייה שלו.

    הוא ו'תקוה' לבד בבית.  הם מדברים בערבית.

    -'מה את עושה'?

    -מגהצת את החולצה'.

    -'של מי החולצה הזאת'.

    -'לקחתי מציפורה'.

    -למה? 

    -אני יוצאת היום בערב.

    -לאיפה את יוצאת?  נשמע בקול כעוס.

    'יש לי פגישה'.

    'קחבה' (זונה ) בערבית.  חתיכת זונה , הוא קם ממקומו וניגש לעברה. 

    עוד יום שיגרתי. 

    מדי יום הוא נהג להטיח בה האשמות מסוג זה..  'תקוה' שתקה והמשיכה בגיהוץ. הוא התקרב לעברה.

     

     

     

    16/05/1958 שעה 08:10 

     'חואיטו' פדלון אבא של 'תקוה' פדלון. מתכופף להרים את פח הנפט ששימש את ה'פרימוס' ומתקרב לעבר 'תקוה' ביתו עצמו ובשרו  בת ה18 . תקוה עומדת בגבה אליו מגהצת את החולצה הלבנה שהשאילה מחברתה 'ציפורה' ..

     

    16/05/1958  שעה 08:11

    חואיטו' פדלון פותח ביד אחת את מכסה בקבוק הנפט ושופך על ביתו את תכולת הפח  כשלשה  ליטרים של נפט. 

    'זונה' אני אהרוג אותך',  חתיכת זונה . קולו בוקע מכותלי חדריו קורע את שלוות השכונה הקטנה. 'בוקר שיגרתי . 

     'תקוה' מכוסה בנפט לבושה בשמלת כותנה מסתובבת לאחור בידה המגהץ החם . היא רואה את אביה אוחז בפתילה הבוערת מניפה מעל ראשה.  

    האינסטינקט הראשוני של כל ייצור חי במצב זה היה להטיח את המגהץ היישר לראשו של הנבל.  אלא שחינוך, התרפסות וכבוד לאביה  גרמו לה להשמיט את המגהץ מידיה, להביט מושפלת פעורת עיניים וכניצב מלח כשרק שפתותיה נעות בקול חלוש  לומר  'לייש באבא  לייש' ?? . 'למה אבא למה?

    הוא היה כבר במקום אחר, חצה את גבול הטירוף, בידו השנייה הוא אחז בפתילה הבוערת שחיממה את מגהץ המתכת הכבד ובאחת הטיח בחוזקה בגופה רווי הנפט , 'מותי' (תמותי)  הוא צווח 'קחבה'  'מותי .  היא בערה  באחת השיער השופע, השמלה. בשנייה אחת  היא הפכה  ללפיד חי. 

    מבועתת, היא רצה לכיוון דלת הכניסה כשהיא בוערת כולה והאש מכלה את הבשר החי היא יצאה לחצר. צועקת בכל כוחה:  'הצילו', הצילו.

     

      16/05/1958   שעה 08:20.

     

     בגיל שבעים ואחת   43 שנים מאוחר יותר  ממקום מושבה בפילדלפיה  ציפורה שיפמן (זיסקינד).  עדין נרעדת ובקול חנוק היא מספרת.

    'שמעתי את הצעקות מהבית ויצאתי החוצה, ראיתי את 'תקוה' יוצאת מהבית בוערת כולה. זה היה מחזה מזעזע , הפנים היו שחורים לגמרי . היא צעקה 'הצילו' הצילו,  אבא שלי שרף אותי'.. התקרבתי אליה יחד עם עוד שני בחורים שהיו במקום והפלנו אותה על החול, שפכנו עליה חול. נכנסתי לבית שלה להביא שמיכה כי מישהו צעק , אל תשפכו מים זה מסוכן. בבית ראיתי את החולצה שלי על קרש הגיהוץ, אבא שלה ישב על המיטה. לקחתי את השמיכה שהייתה על הרצפה ורצתי החוצה, מישהו הקדים אותי והביא שמיכה שהייתה תלויה על החבל ממול. 'תקוה' שכבה על החול ורק הראש שלה הציץ. היה ריח נורא של בשר שרוף, הנשימות שלה היו כבדות והיא הביטה בי. בקושי ראיתי את העיניים שלה. היא אמרה 'ראית מה הוא עשה לי?' היא הייתה כולה  שרופה, מלאה בדם. זה היה זוועה. לא נשאר לה כלום מהשיער ואי אפשר היה לראות את הפנים שלה, אמרתי לה 'יהיה בסדר',  עוד מעט ייקחו אותך לבית חולים.  אי אפשר לתאר איך היא נראתה,  אחרי איזה רבע שעה הגיע אמבולנס,  אני ישבתי לידה כל הנסיעה לבית חולים,  הרופא שעזר להרים אותה היה בהלם. כולם צעקו מסביב, 'אבא שלה שרף אותה'.  היו שם המון שוטרים. ישבתי לידה באמבולנס היא לא דיברה רק נשמה עמוק,  אני הסתכלתי על הפנים שלה, זה היה פשוט נורא.  הרופא ישב לידה כל הזמן אמר לנהג 'סע מהר'.  אחרי כמה  דקות הנשימות שלה נעשו כבדות יותר.. כשהגענו לבית חולים, הורידו אותה מהאמבולנס. היו שם איזה חמשה רופאים ואחיות שעמדו מעל האלונקה, ביקשו ממני שאשאר בצד.   ראיתי שמכסים לה את הפנים עם שמיכה, ככה.. משכו אותה על כל הגוף שלה...  אולי טוב שהיא מתה.. לחיות אחרי דבר כזה. אפילו שהיו מצילים אותה.  איך היא הייתה נראית . לא נשאר  לה עור על הגוף'

    -----

    16/05/1958 שעה 08:20.

     

    בן 4 ושמונה חודשים הייתי, משחק בארגז החול עם הילדים בגן 'גבי' בכפר אתא.

    בכל בוקר הייתי הולך ברגל לגן הילדים יחד עם החבר שלי רפי, תיק אוכל תלוי על כתפי ואנו חוצים את מרכז החנויות הקטן בשכונת אלי כהן בכפר אתא, עולים 24 מדרגות, ממשיכים בשביל הצר ומביטים בדבורים המלקטות  אבקנים מהפרחים הסגולים של שיח הרוזמרין.

    אחר כך חצינו כביש, עלינו עוד חמש מדרגות , מציצים לחצרו של החלבן השכונתי, שתי פרות עמוסות עטינים עמדו ולעסו חציר, בצד היו מונחים כדי מתכת גדולים שבנקל הייתי יכול להיכנס לתוכן. פנינו ימינה לשביל צר ומיד בצד שמאל התגלה הגן שלנו  גן 'גבי'.

    אמא שלי  נשארה בבית, מנקה ומכינה את ארוחת הצהרים, 'עקרת בית'.

    אחותי הקטנה טרם מלאו לה שנה עדיין יונקת.  

     

    13-05-2018 

    מרום שנותיי על האדמה הזאת. הרצח הזה שסומן כרצח  על 'כבוד המשפחה'. שום כבוד לא הביא למשפחה, רק כאב ובושה גדולה שלא נמחתה עד עצם היום הזה. עצב עמוק לעולמי עד על אבדן של נערה צעירה שכל חטאה שהיא התפתחה לאישה מול עיני אביה. 

    כשאני תוהה ביני לבין עצמי מה הניע את האבא לעשות את המעשה המזוויע הזה. לא נותר לי אלא להודות שעמוק בתוכו השתוקק האב לשכב עם ביתו. נערה יפה שנשיותה פרצה ממנה. הדחף הקמאי של ה'גבר' להביא לידי ביטוי את תשוקתו מול יוצאת חלציו, התנגש בטאבו של 'גילוי עריות'. הרצח הוא פתרון למנוע מלתת ביטוי לדחף הזה.  זאת גם הסיבה לדעתי שמשפחות הנרצחות במגזר הערבי מקיימים את תרבות 'רצח כבוד המשפחה'.  אין כאן שום כבוד. רק סילוק האישה ה'שטנית' 'המפתה' 'הלילית' מסביבתם של גברים חרמנים שאינם מסוגלים לרסן את תשוקתם.  

     

     

    האיש הזה שרצח את בתו היה סבא שלי.

    ''

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      בובימה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין