הן יושבות מולי והן שקועות בגלישה ובהעברת מסרים. שקועות בעולמן. מתקתקות בקצב בסלולרי שלהן. כמו כל אחת ואחד אחר ברכבת הקלה הירושלמית הנעה ללא הפרעות או האטה בפקקים ברחובות הבירה שחוברה לה יחדיו.
מהירות ההקלדה שלהן בצמד אגודלים על מסך הטלפון אינה נופלת ממהירות ההקלדה שלי את הפוסט הזה עם כל האצבעות - על הזן בוק של אסוס. ככה? גם אני שולף את הסלולרי שלי. לא שובר שורה. לא היחיד שאיננו אוחז בטלפון. אין תקשורת ושיחה ערה בין היושבים והעומדים ברכבת הצפופה בשעת בקר עמוסה – יהודים וערבים - אך אין מתח. השג בעיר שחוברה לה יחדיו. כשמישהו מעז להרים את קולו – בערבית או בעברית – יש מיד שדולה משותפת שמהסה אותו. מעבירה לו את המסר: לא כאן. אם הוא לא מבין – הנוכחות של אנשי הביטחון מורגשת לא פחות מזאת של בודקי כרטיסיות הנסיעה – הרב-קו. הרמקול מטרטר ללא הרף שחובה "לתקף" כרטיס מיד עם עלייה לרכבת וחוזר ואומר את שלו בעברית, בערבית, באנגלית. המילון הערבי שלי מועשר (יורג'ה). מבעד לחלון נשקפת על הכביש המקביל למסילה שורת מכוניות ארוכה בתנועה צפופה מאד. עוד פקק אחד. התחושה של היושבים בקרון הנע היא שהימרו נכון בבחירת הכלי שיביא אותם אל היעד - לפחות בבקר הזה. כשעולה ונכנסת קשישה עם תרמיל על גבה ובקבוק משקה תחוב בו - קמים לה. מי שמתעייף מהכרזות הכרטיס תוקע אוזניות בסלולרי ובאוזניו ונע עם המוסיקה שלו. יום קיץ חם מאד – אך יש מיזוג אוויר. אחרי כל החפירות והאבק במהלך בניית המסלול ואחרי שנות המחאות וההתנגדויות של סוחרים ותושבים במרכזה של העיר ולא רק – הרכבת הקלה יוצרת ומקבעת מסר שאי אפשר להתכחש לו. יש מערב ירושלים ויש מזרח ירושלים ויש שכונות קצה מכאן ומכאן אך בשני חלקי העיר יש אנשים שחיים יחד בקטעים של היום. נגזר עליהם. מחוברים בעל כורחם - אך שותפים, ברובם לפחות, לרצון להגיע בשלום. סיקרתי בעיר הזאת בעברי העיתונאי פיגועים, לא עלינו. ראיתי דם וירקות מתערבבים בדוכני השוק. ה- ביחד ולחוד הזה בתנועה אל יעדי הבקר איננו יוצר בי אשליות גדולות. אך יש בו, לפחות, נחמות קטנות של רגעי דו קיום בתנועה משותפת לאורך חומות הנראות מבעד לחלון.
|
