החלטת בית המשפט העליון מהיום, שלא להעתר לבקשה לקיום דיון נוסף בסוגית הרשעתו של ממלא מקום ראש הממשלה, השר חיים רמון, מקפיצה אותי להגיד כמה מילים באותו ענין.
להדיוטות ביננו, נקדים כמה מילים להליך המשפטי שנקרא דיון נוסף בעליון.
ההליך הזה הוא הליך של ברירה כזה שמאפשר לבית המשפט העליון להעמיד תחת שבט בקורתו שלו סוגיה שהוכרעה במסגרת ערעור או בג"צ בפני מותב של שלשה שופטים. בדרך כלל הנטיה לקיים דיון כזה צצה ועולה כשיש דעת מיעוט בהרכב שדן בסוגיה, אלא שהמדיניות השיפוטית בעת הזו, נוצקה מהכרעה שאבד עליה הכלח מימיו של הנשיא בדימוס מאיר שמגר, אשר קבע מידות מאד מצומצמות ומוגדרות לנסיבות בהן תנתן הרשות לערער בפני מותב גדול מתלתא.
והנה פרשת רמון שוב חוזרת לסדר היום ושוב נבעטת ממסדרונות בית המשפט בכרטיס צהוב טכני בלבד.... לא לילד הזה פללנו.
ומה עם אמון הציבור? האין לציבור זכות משל עצמו לשים את מבטחו בעינים עצומות במוסד העליון של המערכת השיפוטית?
בענין הזה אני שולח אצבע מאשימה בעקר לשר חיים רמון. לאו דוקא בכוון של עשיית המעשה המגונה, או אי עשייתו, כפי שטען. יש בי הרבה מרירות על הדרך בה נהגה המערכת השיפוטית בחיים רמון בפרשת הרשעתו בדין. אני לא שלם עם ההכרעה השיפוטית. יש יותר "אין" מ"יש" בהכרעה הזו. מושכלות יסוד של דיני ההוכחה בדין הפלילי נדחו בפני האינטרס להתנצח דוקא בחיים רמון ובתקשורת המשומנת, כדי להביא להרשעתו.
אני אומר את המילים ומשוכנע שאני מקפיץ כמה נשים, שעבורן תמיד המין היפה והחזק הוא גם המין הצודק. לגבי דידי אין עשן בלי אש. הנסיבות שהביאו את רמון להחדיר את לשונו לפיה של אותה קצינה, נשארים בלא מענה ממשי גם בשלב זה, נוכח הפערים הקשים שבסוגית הכרעת הדין.
במי אשים את מבטחי אם לא בהרכב שהרשיע את רמון? הנה כדי ללמד על הפער הלא מוסבר שבין המילים הבוטות והחריפות שהושמעו כנגדו בהכרעת הדין וכנגד כל מי שצודד בו או במעשיו שקדמו לאותו מקרה "תקיפה מינית" ובין גזר דינו המינורי.... אין קלון באיש כך קבע אותו הרכב שופטים.
החטא בעיני הוא של רמון, משעה שאותו "הסדר" לו נטו השופטים חסד = מניעת הקלון. הביא לכך שרמון עצמו החליט להוריד את הנושא מסדר היום. וכך יצאנו כולנו קרחים גם מכאן וגם מכאן.
אם לא נעברה עבירה כפי שטען, היה ראוי שיעמיד את הכרעת השלום למבחן שיפוטי של ערכאת הערעור. לי עצמי יש יותר ויותר יסוד להאמין ששם היה יכול להשיג את מבטחו. בדרך המלך. תחת זאת בחר רמון לעקוף את דרך המלך, להסתפק במה שנפסק נגדו, לא להסכים ולא להשלים עם התוצאה, ולזכות במינוי מראש הממשלה.
ארגוני נשים באופן מאד טבעי וצודק מבחינתם יש לומר עתרו לבית המשפט העליון. אלא שכאן אני שוב משוכנע בהכירי את הנפשות הפועלות בעליון, התוצאה היתה רשומה על הקיר הרבה לפני שהעלו על הכתב במשרדים את תוכן העתירה...
אז מה יצא לנו כאן?
שוב, תוצאה טכנית, עלובה, משמימה, שלא נותנת מענה אמיתי לתחושה הסוביקטיבית והאוביקטיבית של כל אחד מאיתנו..
לא יסולח לחיים רמון שויתר על מיצוי זכותו המשפטית גם במחיר שהיה עלול לשלם בחייו הציבורים. אני באמת מאמין שהיה עולה בידו להוכיח חפות מהאישום החמור, אך כל עוד זה לא היה המצב ההכרעתי בבית המשפט, לא היה כל מקום וצידוק לקיצורי הדרך שנהגו בו.... איפה הוא שלטון החוק שנרמס בפני האחד לטובת האחר?
עכשיו נשארנו עם כותרת סתומה .... "בית המשפט העליון יאמרו עוד ארגוני הנשים ובצדק רב, לא מצא כל רבב בעובדת מינוי שר בממשלת ישראל, הגם שעבר עבירת מין." והרי זה בדיוק מה שהעליון לא רצה שיוציאו מפיו, אבל מה לעשות שהוא יותר ויותר נוטה לתוצאה טכנית, ופחות ופחות מאפשר קיום הליך משפטי בכבוד ובדלת האמות הקבועות בו (כלומר, הליך של ערעור על הכרעת דין שהיא שגויה).
מהרסייך ומחריביך ממך יצאו...
ותחשבו על זה דקה לפני שאתם בועטים בי. |