כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    0

    דואט

    9 תגובות   יום שישי , 27/7/18, 13:46

    אי אפשר היה להתעלם ממנה כשעברה ברחוב בעיירה הדרומית העייפה, זו שהאמיתות האנושיות רוחשות בה בעיקר מתחת לפני השטח ומעליו רואים בה בעיקר את הרעש.
    היה לה יופי קלאסי. גבוהה, רזה, צמתה השזורה בפסי כסף מונחת על גבה הזקוף, לבושה תמיד בסגנון מהודר שנראה לא שייך לנוף המקומי. שפתיה היפות משוחות תמיד בשפתון אדום.
    אישה יפה, זקופה, הולכת לה ברחוב בצעד מהיר. מאין? לאן? 
    משהו בה מסמן ללא מילים: אל תתקרבו.
    אני לא זוכרת ששמעתי אותה מדברת יותר משתי מילים. מנומסת, מרוחקת. שומרת מחשבותיה לעצמה.
    לעיתים ראיתי אותה ברחוב לצד בעלה. היא פגשה אותו שם, בעיירה הדרומית. שני עולים חדשים בודדים שפעם היו להם חיים אחרים, בעולם ששניהם הכירו וזכרו את שפתו ותמונותיו.  
    אותו הכרתי היטב במסגרת עבודתי. כפוף, בעל מראה חולני, סיגריה מונחת תמיד בין ידיו הרועדת, ראשו מוטל בין כתפיו כאילו כבד עליו להרימו, עיניו מביטות למטה. בכל זאת, ניתן היה לראות בקלות איזה גבר נאה ומרשים הוא היה כנראה פעם. הוא אינו מדבר עם אף אחד במרכז היום השיקומי בו הוא שוהה. ממלמל לעצמו, בקושי מדבר עברית. תמיד רגוז וכעוס על "האידיוטים" כלשונו, שהוא נאלץ לסבול מסביבו. אומר דברים קשים עם חצי חיוך מזלזל, חסר שיניים. מדי פעם מפריח לעולם, בעברית מאוד חלקית,  אמירות מתוך משנתו הפילוסופית על החיים. אומרים שהוא שותה מהטיפה המרה.
    מספרים שפעם, בארצות רחוקות וקרות, הוא היה מוסיקאי מחונן. ניצח על תזמורות שהופיעו ברחבי אירופה. היה בעל שם. דמותו השדופה, הכפופה, ידיו הרועדות, עצביו המתוחים, נטייתו לרגזנות – לא מתחברים לדבר מכל אלה.
    מאמץ שיקומי מתמשך, השיג את הסכמתו לנגן בערב חגיגי במרכז השיקומי, בלווי אשתו.

    הם הגיעו לאירוע. היא התיישבה זקופה ליד הפסנתר, חיוך מקצועי על פניה, מוכנה ללוות את האומן המוזיקאי בקטע סולו לחליל צד, מכריזה על שם היצירה. היא לבושה בהידור לא מותאם. חולצתה הלבנה עם צווארון המלמלה המסולסל, נחה ברכות על גופה הארוך היפה. שפתיה משוחות באדום. היא מתיישבת ליד הפסנתר/ אורגן שהשגנו עבורה, מתאימה את הכיסא בתנועה סיבובית ומביטה בבעלה כבוחנת מתי הוא מוכן להתחיל. 
    הקהל ממתין בשתיקה. 

    הוא עמד שם על הבמה לצידה, כפוף ומנותק, לבוש בחולצת טריקו מוזנחת, לא מגולח. רק ידיו הרועדות, עם הציפורניים הצהובות מניקוטין הסיגריות פותחות בעדינות את המזוודה הקטנה השחורה, מסירות את כיסוי הקטיפה ואוחזות בחליל הצד הכסוף ברכות, כבוד, קירבה, תודה. 
    לרגע אני מדמיינת לעצמי קונצרט חגיגי מעונב בו הקהל שילם במיטב כספו ומצפה בערגה לזוג האומנים המפורסמים בהופעה חד פעמית. 
    הוא מביט לעברה כשהיא מניחה ידיה על קלידי הפסנתר ופותחת בקטע פתיחה מוזיקלי רך ומעודן. מנגנת אותו בצניעות, כמבקשת לא לגנוב לו את ההצגה ואז מנידה לו בראשה כאות להיכנס עם קטע החליל. הוא מתחיל. נשימתו קצרה והוא בקושי מצליח להפיק צליל. אצבעותיו הרועדות מגששות בין חרירי החליל. הוא מפיק איזה צליל לא מכוון, לא ברור לא הרמוני, מזויף.  והיא ממשיכה ללוות בפסנתר, מנסה לארגן את מנגינת הליווי שלה בהתאמה לקצב הכאב שלו.
    באחת הוא מסיט את החליל מפיו ואומר: "זהו". ואז פשוט עוזב את הבמה.
    פניה חתומות. היא משלימה את קטע הנגינה, קמה על רגליה, מחווה קידה קלה עם חיוך מנומס ועוזבת את הבמה אף היא.
    שקט. ואז מחיאות כפיים סוערות ובקשת הדרן. עוד! עוד! עוד!
    כל היושבים באולם הקטן מכירים היטב את התחושה הזאת של מה שהיה פעם כשגם להם היו חיים, כישורים, אהבות, חלומות. הם נרגשים מהניסיון הזה לשחזר טעם שכבר לא יחזור. כמהים לשמר אותו כמו תקווה לעצמם.
    הבמה נשארת ריקה. הקהל נשאר לשבת. עדיין לא מוכן לוותר על ההבטחה שאולי עוד אפשר...

    ********

    פגשתי אותה שוב בהלוויית חברתה היחידה. אישה מבוגרת ממנה בהרבה, קטנה וצנומה, ש"המחלה באה לה" כשהייתה חיילת, בעקבות טראומה משפחתית. מוכשרת, בקיאה ברזי השפה העברית, תמיד רוקדת, שרה ונואמת בקולניות והחצנת יתר. גם היא, אף שהיא צברית ילידת ישראל, הגיעה מעולמות תוכן ומנופים רחוקים מאוד מאלה של מציאות חייה היום. היא נוהגת בהתנשאות, נוטה להתגזען, לנפנף בתכנים עדתיים, לבצר את הפער בין "חסרי התרבות" ו"בעלי התרבות". מתנצחת ללא הפסקה עם המציאות, האנשים, העולם.
    רק אותה אהבה. אותה, שהזכירה לה טעמם וניחוחם של עולמות רחוקים וזרים עליהם חלמה כל חייה. שהביאה עדינות ושקט לחייה הסוערים.
    הן היו חברות. נפגשות לקפה ויצירה משותפת, מלמדות זו את זו, נהנות זו בחברת זו, עד שנפשה המרוצצת נכנעה לבגידת גופה. 
    התקשינו למצוא מניין להלוויה. לעיתים אנשים חיים ומתים בודדים. כשהספדתי אותה באהבה גדולה וצער עמוק, ראיתי פתאום ברקע את דמותה הקרבה של חברתה. פרחים בידיה ליפסטיק אדום על שפתיה. עומדת בצד, מרוחקת מעט, ממלאת בדמותה את המרחב. בתום הטקס הקצר ניגשה לקבר והניחה ברכות את הפרחים. הילה של יופי, צער והשלמה אופפת אותה. כבר לא מצפה למשהו טוב בחיים האלה.
    היא חלפה על פניי, מלמלה "תודה" והמשיכה בדרכה. תמיד ברגל, תמיד זקופה, מטופחת ויפה, כאילו אינה מתמודדת עם הדילמות היום יומיות כמו האם לקנות אוכל, תרופות או סיגריות לבעלה, מהקצבה הדלה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. 
    לעיתים עולה במחשבותיי דמותה של האישה הזאת, המוזיקאית המוכשרת היפהפייה שבמאי נסתר של החיים מטשטש בשבילה את הדמויות ואת המציאות שסביבה והיא פשוט הולכת לה ברחוב, בתוך הבועה שיצרה לעצמה. 
     


    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/8/18 08:33:

      צטט: יסינראל 2018-08-22 08:27:31

      תודה, קראתי בעניין! לא מכירה אותך ואת הבלוג שלך. הפתעה נהדרת. מקווה שתמשיכי... קול של שלכת אדומה...

      תודה רבה יסינראל.
      הסתקרנתי והצצתי גם בדף שלכן. מרענן ומסקרן. אתעמק יותר בהמשך.

        22/8/18 08:27:
      תודה, קראתי בעניין! לא מכירה אותך ואת הבלוג שלך. הפתעה נהדרת. מקווה שתמשיכי... קול של שלכת אדומה...
        17/8/18 09:55:

      צטט: יש בהיפוכו 2018-08-17 00:17:33

      וואא......המון זמן לא הייתי פה את יודעת......ולחזור לכתוב שכזה זה........מתחיל לחזור לי לאט לאט למה וכמה אהבתי אותך שהיה שטף של מילים בנחלים שלנו

      נחלים, כמו נחלים, לעיתים הם נחל איתן ולעיתים הם נחל אכזב.
      וכמו בטבע (גם זה האנושי) שטף של מילים יודע להביא קרבה ופריחה בעוד זמן השתיקה מאפשר לייצר בחירה, הבנות, התחדשות וצמיחה נכונה וטובה.
      בשיטפון כמו גם ביובש, נשמרת כמו פקעת בעומק האדמה - העדנה.   

        17/8/18 00:17:
      וואא......המון זמן לא הייתי פה את יודעת......ולחזור לכתוב שכזה זה........מתחיל לחזור לי לאט לאט למה וכמה אהבתי אותך שהיה שטף של מילים בנחלים שלנו
        29/7/18 00:22:

      צטט: * Forever Young * 2018-07-28 22:32:12

      הסיפור הזה משקף את מעמדם של מהגרים. בכל מקום בעולם. אנשים סוג ב' שלא באשמתם
      תודה על ההתייחסות Forever Young *

      הסיפור הזה הוא רק על האנשים עליהם סופר בו.
      וודאי שניתן לעשות הכללות מכל סוג שהוא ולהכניסם לקבוצות על כמו מהגרים, פריפריה, פגיעות נפשיות, סוג ב' וכד', אבל כאן בחרתי לגעת בהם כבני אדם שאינם דומים לאף אחד אחר. שהם רק מי שהם. לשים אותם במרכז, בהגדלה, דרך המבט הלא אובייקטיבי שלי.
      לתת להם מקום ייחודי משלהם, כזה שקיים בכל אדם אם בוחרים להביט בו, לראות אותו, לגעת בסיפור הכי פרטי שלו, הרחק מעבר להכללה. 

        28/7/18 17:10:

      תודה רבה אחאב

        28/7/18 13:12:
      דמות נהדרת יצרת. סיפור בצד הדרך.
        27/7/18 15:46:

      היי goodyear2016,
      תודה על שאהבת את תיאור הגברת האצילה.
      אני כבר לא עובדת בשיקום, אך זהו בהחלט סיפור שמגיע משם וזו אכן התנסות שנוגעת בכאב האנושי ובדרך אחת מני רבות להתמודד עמו. 
      אני "יכולה לסבול אותך" ללא שום בעיה. מעטים האנשים שאני לא יכולה לסבול אף כי רבות העמדות, הגישות והדעות שאני מתקשה להכיל. בכל זאת, הדיון מול עמדות מגוונות מעניין ומאתגר אותי תמיד (מנער לי את המחשבה ומחייב אותי לבסס לעצמי בכל פעם מחדש את עמדותיי בנושאים שונים).

      שבת טובה טובה!

        27/7/18 14:13:
      איי אסתי אסתי . כואב . באופן מקסים תיארת את אצילותה של הגברת בבועה . אז את עובדת בשיקום . עכשיו אני מבינה למה את לא יכולה לסבול אותי .

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      esty.d
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין