המקום של bonbonyetta
דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.
פוסטים פופולאריים
-
הקטע הזה עם התריסים
17/4/19 | 39275 צפיות
-
הדמעות שמוטטו אותו
27/2/19 | 62576 צפיות
-
אוֹי, וָוֵי צוּ מִיֵּן לֵעֵבְן, הזוועה, הזוועה
12/1/18 | 296527 צפיות
-
מהפכות נעלמות ואדירות מתרחשות בשקט
22/5/18 | 118718 צפיות
-
האובססיה
23/11/18 | 86351 צפיות
-
וידוי קורע לקראת פורים
22/2/18 | 331540 צפיות
פוסטים אחרונים
- הצבי ישראל על במותיך - או כריפוד לכסאותיך? 15/5/19
- הקטע הזה עם התריסים 17/4/19
- הי, אתה שם, אתה רואה באמת? 13/4/19
- זילות בחיי האחר, לאן לוקחת אותנו? 30/3/19
- ויקום המלפפון ויכה את הגנן 7/3/19
- הדמעות שמוטטו אותו 27/2/19
0
אין כמו קושי קטן ללמדך מודעות
אין כמו קושי קטן ללמדך מודעות תמיד תמהתי מדוע המבוגרים בוחרים לרדת מאוטובוס מהדלת הקדמית ליד הנהג, כשהם מעכבים את כולם, כאילו להכעיס, במיוחד את הנהג שהיה מסכן תמיד מתאפק ומבקש ללא הועיל לרדת מאחור. חלק מנוסעים היו מצטרפים אליו אז החלטתי פעם אחת לבדוק את זה בעצמי. היות ואני חווה לאחרונה אתגרים אורתופדיים שונים ומשונים בשל עברי הפלילי העשיר בתחום ההתעללות העצמית בגב, בברכיים, ובכתפיים, לפעמים אי אלו חלקים מציקים לי ואינם מאפשרים למשל לדהור במדרגות בירידה כפי שהייתי תמיד נוהגת לעשות וכדומה.  אז היום ניגשתי לקדמת האוטובוס לרדת מליד הנהג בדלת קדמית, וראה זה פלא, מיד הבנתי מדוע כל המבוגרים יורדים משם.... לנהג יש אפשרות להנמיך את האוטובוס כולו כדי לאפשר לנוסעים לרדת ביתר נוחיות לכביש או למדרכה שהירידה לא תהיה פתאומית ועמוקה מדי, לרוב אין טורחים לעשות זאת, אך יש אפשרות כזו ! הדבר נעשה באופן יותר שוטף וטבעי בקידמת הנהג מהדלת הקדמית כיון שאז הנהג רואה את המרחק מהמדרכה, ויש אפשרות שהאוטובוס עצמו בשל היותו כבר יותר מקדימה מנמיך עצמו. אם כך הוא - המבוגרים צודקים שהם יורדים מהדלת ליד הנהג, זה יותר נוח, במיוחד למי שכואבות הברכיים ושאחר חלקים מוזרים. בנוסף אוחזים ביד בדלת כדי לא למעוד, מקדימה הנהג רואה אותך, מאחור לפעמים הוא סוגר לפני הזמן על היד שלך, ובטרם ירדת לחתולין. ומתי שמתי לב לכל אלה? כשאותם חלקי גוף סוררים מתחילים להציק גם לך, אז גם מבינים יותר את הכאבים והרגישויות של האחר, לא מתרגזים שאשה ממשיכה עוד שניה לאחוז בידה באוטובוס גם אחרי שירדה, אז גם שמים לב שבפינת ההאכלה חתול אחד אינו יכול לדרוך על רגלו, ומקרבים אליו קצת אוכל, ובכלל שמים לב להרבה דברים אולי שהיו שקופים עבורנו קודם. יש מצד שני מי שמגדיל לעשות וגם כשמכה כלשהיא מציקה לו, הוא הופך להיות כל כך קשה, כאוב, וממורמר, שחושב שהכל מגיע לו, שרק הוא סובל, ואינו סביל לגבי אחרים, ואפילו חסר רחמים למי שסובל בדומה לו. אותי ריגשה עד דמעות ידיעה שהיתה בזמנו על נכה שאימץ כלב נכה. מצד שני מטריף אותי כשנוטשים בעלי חיים ללא שמץ יסורי מצפון ואחריות, כשלא מתחשבים או אפילו רואים או מודעים לסבלם של מי שאינם יכולים לזעוק לעזרה, כשלא מבינים כל אלה, ושהחיים הם כמו גלגל, שאף אחד לא יכול לדעת מה יהיה אתו מחר, שיגיע יום וגם כאלה יכולים להיות זקוקים לרחמים ולעזרה של אחרים. מי שאין בלבו חמלה לבני אדם, ליצורים חיים אחרים שסובלים, איך יצפה לזאת מאחרים? מצחיק ומעציב לראות את כל אלה ששומרים שבת, הולכים לבית כנסת, מתפללים, אבל לעשות טוב לאחר ולנזקק באשר הוא, חמלה תרגום למציאות - זה לא תראה אותם עושים ולו כזית לעולם. פתחו את הלב, אל תתעלמו ממי שזקוקים לעזרה, גם ובמיוחד אם אינם מבקשים זאת. אולי אינם יכולים, אולי הם מבקשים ואינכם מבינים זאת? עזרו, חייכו, מילה טובה, תנו קצת מים ואוכל.....אולי זה המבחן שלכם משמים לעתיד.... אומרים שמלמעלה שולחים אלינו מלאכים בצורות שונות ומשונות ושגם המשיח יגיע על חמור אומלל ולא על סוס לבן, וכקבצן מוכה גורל לבחון אותנו, ואלה כל הזמן מגיעים אלינו כשקופים, לרוב אנו עוברים לידם ולא רואים אותם, לא מגישים עזרה, ויש אפילו מי שפוגעים בהם.
תיעוד: נהג "דן" משפיל חיילת נכה
צפו והאזינו: נהג סירב להעלות עיוור לאוטובוס בגלל שכלב הנחייה "טמא" |
תגובות אחרונות
-
מאשהליימט
בתגובה על הצבי ישראל על במותיך - או כריפוד לכסאותיך?
-
* חיוש *
בתגובה על גלי וגלי מחוות החופש
-
sari10
בתגובה על ברוך וידידה מ"חוות החופש"
-
סיגל ש.
בתגובה על הקטע הזה עם התריסים
-
פומיקיהאוגינל
בתגובה על יהודית רביץ - באה מאהבה - הופעיה חיה בקיסריה
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יהודה פוליקר - דברים שרציתי לומר
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה
ברור, ואני מדברת לא מתוך הכללה אלא שבמציאות זה הרבה פעמים כך, לפחות זה מה שנתקלתי בו. לרוב מתרכזים בעשייה מתוך הרגל ורוטינה דברים מסוימים ושוכחים את המהות.
כשאנשים ילמדו להתחשב אחד בשני אולי הם יותר יתחשבו גם במי שחלש מהם וחסר ישע.
תודה לתגובתך המושקעת
---------
שום דבר לא יעזור, שום טכנולוגיה ושום פטנטים אם הנהג יהיה מריר וטיפוס מחורבן, שאינו מבין שהוא משרת
את הציבור ולא הציבור אותו.
את לא שוכחת, משו משו את !
למעשה הפוסט הזה היה מכוון עבור עצמי, ללמדני לקח, כי קודם לא הבנתי מדוע כל הזקנים יורדים למרות שמבקשים מהם לא, מקדימה. כשניסיתי לרדת בעצמי הבנתי. לא מבינה מדוע לא מתכנתים את האוטובוס לכל אורכו להתנמך קצת שחונה בתחנה.
זה היה פותר חלק גדול מהבעיות.
הדלת האחורית היא מקור להרבה צרות, כולל כניסת גורמים לא רצויים....
תודה
רק הציבור יכול לאלץ את החברות, אלא שאצלנו העם כולו אינו בעל מודעות צרכנית וזה פוגע בכולנו.
דוגמא אחת (אין זמן ליותר):
לפעמים אני נוסע באוטובוס שעובר דרך קופ"ח מרכזית של קשישי ההסתדרות. המקום תמיד עמוס זקנים, וכך גם כל האוטובוסים שמגיעים לשם, מטבע הדברים. הזקנים באוטובוס לרוב יושבים בקרבת הנהג, ומבלבלים לו את המח בשאלות חרדתיות, או בויכוחי זקנים בניהם.עכשיו אני מבין שהשיקול שלהם היא הזוית התכוננת של הדלת הקדמית....
אז, יום אחד ישבה במושב הראשון זקנה. נראית מאוד שברירית. היא רצתה לרדת בתחנת הקופ"ח כמובן. האוטובוס עצר, התכוונן למדרכה, כל הזקנים נשפכו החוצה, ורק היא נתקעה במושב הראשון, שהוא להזכיר לכולם (ולא מי שלא יודע) מושב מוגבה מאוד (בגלל הגלגל הקדמי).
גברתן בא לעזרתה, ונראה על הפנים שלו שהוא חומל זקנים, כנראה יש לו הורים כאלה בבית או סבתות. אבל הזקנה עקשנית, ולא רוצה ממנו עזרה. היא המשיכה לנתר במקומה במטרה להשיג זינוק שיעיף אותה מהמושב. והוא מנסה לעזור לה, והיא מעיפה לו ת'יד, כועסת מאוד על הפגיעה בכבודה, וממשיכה לנתר במושב...היא ודאי הצליחה בפעמים קודמות בשיטת הניתור, אבל הפעם יש את הגברתן והצומי שהוא נותן לה, אז היא ניסתה להתמודד איתו....10 דקות עיכבה את כולם ! בסוף הנהג צעק עליה. והגברתן צעק עליו. והיא התחילה לבכות. בסוף גרדו אותה "בכח", זרקו אותה מהאוטובוס בבושת פנים, והמשכנו בנסיעה.
נראה לי שאלה מקרים מועטים שקורים, אתה כמובן מוזמן לתת דוגמאות, אשמח, ואמתין .
זו בדיוק אבל ממש בדיוק הנקודה, אלא שיש מי שהכאב שלהם הופך אותם במקום זאת להיות קשים אטומים ואכזריים יותר למי שכמובתם סובל, ויש מי שצריכים את הפגיעה הזו בהם עצמם כדי ללמוד להיות קצת בעלי חמלה גם לאחרים, אחרת הם לא רואים את האחר ממטר.
תודה לתגובה
הבעיות הרפואיות כבר אינני מתיחסת אליהן כל כך, למדתי לחיות אתן. חבל שלא למדתי לפני שנים להשגיח יותר טוב על הגוף והשתוללתי 14 שעות ביום על עקבים של 15 ס"מ ביום ובלילה וכל מיני דברים כגון אלה.
הגוף פשוט אומרים קופה רושמת, הוא לא שוכח.
-----------
אוקיי שרי, הנה הדוגמא שלי, ויש לי כמה וכמה:
הולכת לטייל עם זואי ולולי (כלבי הקודם זצ"ל שנפטר ממחלה קשה).
לולי היה אחד האימוצים הקשים ביותר שלי. עבר טראומה והתעללות פיסית
וכנראה גם נפשית. נמצא מרוח על הכביש עם גב ואגן שבורים, ושתי רגלים מרוסקות.
היה מועמד להמתת חסד, ניצל בנס. הגיע אלי אחרי שלוש ארבע פעמים שאמצו
וחהזירו אותו כי היה כלב קשה ונשכן ועצבני.
לי זה היה ברור כשמש למה ממה זה נובע, זה בגלל הסבל הנוראי שסבל הרבה מאד
זמן.
בקיצור הולכת לטייל, מולי בא זקן קצת צולע הולך עם מקל.
חשתי שהוא נרתע מהכלבים וקצת תפסתי יותר רוחב מרחק מהם.
לא הספיק לו, חשב שלא ראיתי, כשעברנו מאחרי הגב שלי, כדי להרחיק
עוד יותר את הכלבים נתן ללולי מכה עם המקל.
לולי שהיה למעשה נכה הרבה יותר ממנו, עם אגן שבור ושתי פלטינות
ברגל זעק מכאב.
אני כנשוכת נחש הבנתי מיד מה קרה.
קיללתי את הזקן המרשע הזה על אכזריותו, כשהוא יותר מכולם צריך
להבין כלב צולע נכה אחר, חטפתי ממנו את המקל, ועמדתי להכות
אותו מעצבנים, התאפקתי והשלכתי את המקל מעבר לכביש רחוק ממנו.
איש מאוס, הוא כאוב אז הוא ראה הכרח להכאיב גם לאחר, או
למנוע מעצמו סיכון ולא אפכת מה התוצאות.
הנה דוגמא אחת.
קראתי והסכמתי עם כל מילה.
בשבוע שעבר פורסם סקר בו התברר כי רוב ההורים אינם רוצים שילדיהם ילמדו בחברת ילדים בעלי מוגבלויות. אותי זה העציב. בתחילת הקיץ השתתפתי עם בנותי ביום כיף שאורגן לילדים בעלי מוגבלויות ע"י עמותת שמחה לילד.
רוב המתנדבים בה הם בני נוער דתיים (אני והבנות בלטנו כחילוניות מהשורה).
יכולת הקבלה של הילדים הבריאים את הילדים המוגבלים היתה מחממת את הלב.
זה מוכיח לי שוב ושוב שהכל חינוך.
"אין חכם כבעל נסיון". לחיזוק דבריך:
מאז שנסגרה הדלת האחורית באוטובוס, בסיום ירידתי, טרם שהסרתי ידי מידית האחיזה כשרגל אחת עדיין באויר, ונפלתי על הגב שוכב על שולי המדרכה, כשהאוטובוס מתרחק...
אפילו את מספרו לא הצלחתי לקלוט... למזלי נפלתי "נכון" וכמעט חא נחבלתי.
מאז אני יורד רק בדלת הקדמית.
והפעם ראשונה להגיב היא שרי, ומגיע לך הדבר הכי טעים
שיכולתי לחשוב עליו כעת, אז אני שולחת לך וירטואלית
גרניטה מוחיטו (בייקרי 365)
ועניינית ברור לי לגמרי שיש מי שאינם כאלה, ויש ויש חמלה
בלבם הרי.
יש דברים שאי אפשר לפרש לא נכון, ויש ספק אם הבנו....
ישנם תגובות של אנשים שברור כשמש שזה מחוסר התחשבות,
חוסר מודעות ואפילו רוע לב.
יכולה לתת לך דוגמא אם תרצי.
דוגמת מקרה שלא ניתן לטעות בו.
כשאמא שלי הזדקנה הקפדתי שתרד מהאוטובוס לי ד הנהג. כיום איני נמצאת באותו מצב ונראה לי שיש הבנה. אם אין אני מתחילה לצלוע אנושות למען ההצגה כדי לגרום יסורי מצפון לחסרי הסבלנות והנאה גדולה לי. (:
העניין הכי חשוב שאת מעלה, בעיניי, זו ההבנה שאנחנו אף פעם לא יודעים עד הסוף מה מניע אנשים לפעול כך או אחרת ושלכן יש לנהוג בסבלנות ובקבלה. זה נכון במיוחד לגבי מבוגרים ובעלי צרכים מיוחדים.
אני מאוד אוהבת שיש סדר במרחב הציבורי ושאנשים יודעים על פי אילו קודים לפעול: מאיפה עולים ומאיפה יורדים, שמאפשרים ליורדים ברכבת לרדת בטרם מתפרצים להיכנס, שעומדים בצד ימין במדרגות הנעות שמהדרים פני זקן.
עם זאת, נראה לעיתים שמציאות ההישרדות במרחב הציבורי הישראלי היא כל כך קשה, שאנשים פשוט מפתחים שיטות כדי לתפקד בבטחה. במציאות בה הנהגים לעיתים אנטיפאתיים וחסרי סבלנות לנוסעים (למתקשים, לאלה שלא מבינים עברית, לאלה שלא יודעים היכן לרדת וכד') ועוד סוגרים עליהם דלתות אם הם לא יורדים מספיק מהר – לא פלא שאנשים מחפשים את הדרך הבטוחה עבורם. הישרדות... (וזה נכון כמובן גם בכל הנוגע למשרדים ממשלתיים ומימוש זכויות אזרחיות אלמנטאריות).
חמתי ז"ל חייתה בעיר מרכזית וגדולה באנגליה. היא הייתה חולה מאוד, אחרי שבץ מוחי ועם חלק גוף כמעט משותק ונעזרת במקל הליכה. עם זאת, היא הייתה מלאת שמחת חיים ואהבה לצאת ולבלות במועדוני מבוגרים, תיאטרון, ספריות וכד'. לא הייתה לה שום בעיה! האוטובוס היה עוצר לה בתחנה, פותח את הדלת בחיוך וברכת Hello Love, מושיט יד לעברה וממתין עד שתשב בבטחה. כך בירידה. בסבלנות ובנעימות. כישראלית נדהמתי מכך. חשבתי לעצמי שבארץ היא לא הייתה שורדת או לחילופין מתקשה לצאת מהבית.
אז טוב ונכון שכל אחד מאתנו יהיה קשוב לצרכי האחר וייאבק על הזכות לקבל שירות ציבורי ראוי ומכבד.
ותודה לך בונבונייטה על ששמת לכולנו מול העיניים וכיוונת זרקור אל הנושא החשוב הזה.
זה מקרים שממשיכים להתרחש ואפילו החמירו.
בימינו יש אוטובוסים ארוכים מאוד, עם מלא דלתות,
שהנהג צופה במצלמות בנוסעים,
וניתן לעלות עליו מכל דלת.
לא אחת, אם תעלה בדלת האחרונה,
הרחוקה ביותר מהנהג,
היא פשוט לא תפתח.
אתה צורח למצלמה כדי שהנהג יבחין בך,
וכלום לא קורה.
אין טען שתרוץ עד אליו,
כי הוא מוגן בתוך תא מזכוכית,
ואין גישה אליו.
איו ברירה אלא לחכות להתפתחות טכנולוגית באוטובוסים,
שיהיו כסאות מפלט לכל נוסע,
ואז לא צריך את חסדיו של נהג שחוק ומריר.
בוקר טוב של שבת יקירה ♥
שבתי להצמיד כוכב אהבה לדש ליבך
.
הנסיון שלי באטובוסים שואף לאפס. אבל עדיין, כשהתחלתי לקרוא מיד עלה בי האינסטינקט, פראנוייה מהדלת האחורית הניסגרת על אנשים.
שמעתי על מקרים כאלה
בונבוניטה יקרה לי
כמה נכונה הכותרת שבחרת
ותודה ענקית ששיתפת אותנו כי אנחנו אלה שאולי לא חוו איזה קושי קטן
יקראו את שכתבת ויהיו מודעים יותר, סלחנים וקשובים לזולת, ( גם לבעלי החיים כמובן)
בצעירותי - כשנסעתי בתדירות גדולה באוטובוס, גם צעירים היו יורדים
מהדלת הקידמית, אולי בשל כך נהיינו חסרי סבלנות לכל אלו שבשל קושי בריאותי
קל להם לרדת מהחלק הקידמי.
יקירה, מאחלת לך בריאות איתנה וטובה
תודה גם על הלינקים שצירפת
ואיזה סיפור אישי - כשעברתי ליבנה כלבי האהוב חלה, הגעתי לוטרינר מקסים
ותוך כדי שיחת היכרות סיפרתי לו שדין שלי סובל לעיתים מכאבים ושגילו אצלו
פריצת דיסק לפני 4 שנים - שיהיה רשום אצלו.
היה לי עצוב כשהוטרינר סיפר לי שגם לו יש פריצת דיסק אבל ידעתי בליבי שהוא
זה שהכי יבין את הסבל שעובר דין כשהכאב מתפרץ.
המון חיבוקים אוהבים את לבך הגדול והרגיש
אשוב במהרה להצמיד גם כאן כוכב אהבה
הבעיה בעזרה שלא תמיד העוזר ער לרצונותיו של מי שהוא מושיע....הוא כל כך שקוע במשימה שהמציא לעצמו ובחישובי הרווח שלו מהענין, שמושע דיי חסר אונים מכל הטוב שמאיים להטביע אותו....
קל יותר להזדהות עם כאב הזולת לאחר שהתנסינו בו בעצמנו.
מאחלת לך התגברות והחלמה מהבעיות הרפואיות השונות.
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
חמלה - תכונה חשובה מאוד שתהיה...
לפעמים אנחנו מפרשים לא נכון כי אנחנו לא יודעים...
ו... משום מה מופיע לי שאין לי כוכבים לתת...
אשוב כשיהיו. מה זה, הייתי כל כך נדיבה היום?