בחודש שעבר כולנו ציינו את 9 באב. לא מעט אנשים ברחבי הרשת האינטרנטית, ברחוב, בעבודה, בשולחן המשפחתי, שוחחו ודסקסו על הנושא הזה, דיברו בעיקר בזכות אהבת חינם ובגנות שנאת החינם. ויצא לי להרהר מעט עם עצמי על
הנושא הזה - או על המושג - הרחב, העצום, הבלתי נגמר שקרוי
"אהבת חינם." ולמען האמת, הגעתי למסקנה שהיא לא הכי מעודדת או
מלבבת. אני חושב שכל זמן שבני האדם בעולם לא חושבים אותו הדבר
ולא מרגישים את אותו הדבר, כשלכל אדם מוח אחר; דעות שונות,
רצונות שונים, רגשות שאינם זהים, מצב כלכלי נפרד, מצב חברתי
נבדל, אז לא תיתכן באמת ובתמים אהבת חינם בעולם, כי אין ממש
תשתית או תנאים נוחים או קרקע פורייה לאהבת החינם הנכספת הזו.
אהבת חינם במקרה הטוב שלה יכולה להתרחש אך ורק בתוך קבוצות שהן
זהות אתנית או שבטית או מעמדית; בתוך סקטורים וקומונות
(מצומצמות) של אנשים שפחות או יותר חושבים אותו הדבר, נראים
אותו הדבר, כאלו שנמצאים פחות או יותר באותו מצב
סוציו-אקונומי, כאלו שמבלים באותם מקומות ושחווים את אותן
חוויות. כל אלו בעצם מביאים את אותם אנשים לחשוב פחות או יותר
את אותו הדבר ולהרגיש אותו הדבר ובסופו של יום - זה מביא את
אותם אנשים למעין סטטוס קוו של אחדות, ואפילו של אחווה מסוימת.
אנחנו כל הזמן מדברים על לחבק את כולם; לאהוב את השונה. לקבל
את האחר. אבל אדם לא באמת יכול לקבל את האחר ממנו, כל זמן
שהאידאולוגיה של אותו אחר מתנגשת באידאולוגיה שלו הוא, ופוגעת
בסקטור שלו או בשבט שלו או בזהות שלו ובערכים שבהם הוא מאמין.
כלומר - אם אתה חושב אחרת ממני, אז בהרבה מובנים (או במובן
הרחב) אתה פוגע בי ומסכן את הקיום הממשי או העתידי שלי. 
כן, זה עד כדי כך. ובגלל זה אף פעם לא תתקיים בעולמנו - הלכה
למעשה - אהבת חינם (לדעתי)(לצערי).