מזה כמעט שנתיים שאני גרה בישוב דתי. מקום ילדותו של בן זוגי. עברתי לכאן מתל אביב, בעקבות נישואיי. כשעברתי לכאן, הייתי מאד ב"היי". המקום יפהפה, ושמירת שבת לא נראתה בעיניי כגזירה קשה מדי. לא הייתה לי את הרתיעה החילונית הטבעית מהדת. נהפוך הוא. ראיתי בה הרבה מאד יופי וחכמה. והרגשתי מחוברת באיזשהו אופן, לאנשים, ולמקום. גם התחתנו כאן בחתונה מאד מיוחדת.
בקיצור, הגעתי עם תקוות מאד גדולות, ואולי יש יאמרו - פנטזיות.
חבריי והוריי חשבו שדעתי השתבשה עליי*, אבל החלטתי שאני קופצת למים הקרים. בכל המובנים - גם חתונה, גם עזיבת מקום עבודה של שנים, גם ויתור על משרה מבטיחה באחד המשרדים המעולים בארץ, גם יישוב דתי. עקרתי את כל שורשיי בדעה נחושה להתמסר להרפתקה החדשה בחיי.
וכך, בנוסף לשמירת השבת, התחלתי, בהתאם למנהג המקום, לכסות את כתפיי עם שרוולונים וכדומה. כשאני מחוץ ליישוב-אני חוזרת לגופיות, ולשמלות, אבל ביישוב אני שמה את אותן "רעלות"-כפי שמכנה אותן בן זוגי, שמעדיף את המראה "הקודם" שלי, אך מבין שאין ברירה אחרת ביישוב דתי (בו *הוא* רצה לגור, כן? :)) ורק הבהרה, אלו הם דתיים לאומיים. לדברי בן זוגי, כשהיה ילד, נשים היו הולכות עם גופיות, ללא כיסויי ראש, וכמובן-עם ג'ינס. הזמנים השתנו מאז. כיום, מרבית הנשים (הצעירות!) עם כיסוי ראש (בין אם זו מטפחת גדולה, או סרט), יש ביניהן שלובשות ג'ינס, אבל גופיות?-זה קונצנזוס. אף אחת מהן לא תסתובב עם גופיה. שרוולון קצרצר- כן. אבל לא גופיה.
ומאז שאני כאן, כאמור-מזה כמעט שנתיים. התחלתי לשים לב לכל הזוטות הללו. וזה מטריד אותי, שהתחלתי לשים לב לזה בכלל. כי עד כה שום דבר מאלו לא היה בתודעה שלי. האם זוהי הצניעות לה מייחלים הדתיים? התעסקות יומיומית בעם/בלי שרוול, עם/בלי טייצ מתחת לשמלה, עם/בלי מחשוף? הלוא עצם העיסוק בדבר, מרחיק מהמטרה.
והיום בדיוק נזכרתי בתקופה שגרתי בתל אביב. מעוז החילוניות.
גרתי בצפון הישן, קרוב מאד לפארק (פארק הירקון), מטרים ספורים מהנמל, והיה לי מנוי ל"תל אופן", האופניים הירוקות של תל אביב, איתן התניידתי באופן כמעט בלעדי ממקום למקום (כידוע, בתל אביב, לא מזיזים את הרכב, אחרי שמוצאים חנייה).
ולמה אני מספרת על זה בהקשר של צניעות? כי נזכרתי ביום אחד, שהייתי צריכה להגיע ממקום כלשהו לביתי (שהיה ממוקם, כאמור, ליד הפארק).
באותו יום לבשתי שמלה. ולרכב על אופניים עם שמלה, אפילו לחילונית גמורה שכמוני, היה נראה בלתי צנוע בעליל. לאורך כל הרכיבה ניסיתי להצניע את דרכיי, ותחתוניי, שמתי יד אחת על הכידון, ושנייה בין רגליי, מנסה לדחוס את השמלה, לשבת עליה, לגרום לה שלא תתנפנף, ושלא תחשוף את ירכיי ולמעלה מזה. לאחר דקות ארוכות של מאבק בשמלתי המתנפנפת, בעודי רוכבת דרך הפארק, עלתה בי תהייה, אם מישהו כלל שם ליבו לשמלתי, ירכיי, תחתוניי, ומאמציי להסתיר את בשרי? אף לא איש או אישה מן העוברים העיף בי מבט. הסרתי את ידיי משמלתי וירכיי, ונתתי לה להתנפנף. הרגשת שחרור בנשמתי. תל אביב, בייבי! תהני ממנה! היא משחררת אותך! זוכרת כשהיית בת 15, ונכנסת לים עם שמלה עד הברכיים כי התביישת בגוף שלך? חברתי הטובה לא שוכחת לי את הסצנה הזו עד היום. תראי איזו כברת דרך עשית מאז! התחברת לנשיות שלך, לגוף שלך, למדת מה מחמיא לך, ומה לא, איך לקנות בגדים שיהלמו אותך. זה לא שאת הולכת במחשוף עמוק ומכנסונים צמודים. ממש לא. אז מדוע להתבייש? תסתכלי סביבך-אף אחד לא נרעש מרכיבה על אופניים בשמלה! אף אחד! בכל זאת הקפדתי שיד אחת תישאר צמודה לשמלה, שלא תתנפנף.
ואז - - - הגיע האחד שנרעש... הוא היה דתי,עם פאות, וציציות, רוכב אף הוא על אופניים, הוא חלף מולי בפארק ולא הסיר ממני את המבט פיו היה פעור אבוי
כדאי לו לילדון שיישיר מבט קדימה שאם לא כן...
בום!
מה עוללתי לאברך הצעיר?
או שמא לא אני עוללתי זאת, אלא החינוך הדתי?
ומה מעולל החינוך הדתי לנשים? במקום להעצים אותן, שיהיו שלמות עם גופן ונשיותן, הוא מצמצם אותן לבדיקות קפדניות של חשיפת הבשר. אני רואה בבריכה נשים שנכנסות עם השמלות למים. אבוי! כמו שהייתי עושה בצעירותי, כשהייתי ביישנית ולא שלמה עם גופי ונשיותי.
אני בעד צניעות. אבל מהי בעצם צניעות? האם גופיה אינה צנועה?
יש המון דברים חכמים וטובים בדת, ומאידך, כל כך הרבה דברים מיושנים, הדורשים חשיבה מחדש, ותיקון
*חבריי והוריי לא באמת חשבו שדעתי השתבשה עליי:) זה נוסח מעט חריף. להוריי ההחלטה לגור ביישוב דתי נראתה משונה. אבל כיוון שיש לנו סיכוי טוב לבנות כאן בית, זה בכל זאת נראה הגיוני שבן זוגי יממש את זכאותו, גם אם במחיר מגורים ביישוב דתי (מה שניתן לעקוף בתוך דלת אמותינו, ובוודאי בעוד מספר שנים). הם הצטערו על עזיבת מקום העבודה, אבל זה לא עניין אותי כל כך, וזה נושא לפוסט אחר. לגבי חבריי-מקצתם היו בעד מגורים ביישוב דתי, רובם לא. (שהלוא כולם חילוניים). אך מרביתם (ובעצם-כולם) חשבו שההחלטה לעזוב את העבודה הייתה החלטה נכונה מאד. ושמחו מאד על כך. |