כותרות TheMarker >
    ';

    ככול שחולף הזמן

    ארכיון

    0

    קום לבית הכנסת - סיפור קצר

    4 תגובות   יום חמישי, 6/9/18, 16:36

     

     

                                                                                                           

    השעון המעורר מצלצל, מנתק אותי משנתי. קורע באחת את השקט של הלילה הזה.,  השעה כבר שש בבוקר השחר הפציע וצריך לקום לבית הכנסת, ואני שומע את קולה מרחוק קורא לי:

    "קום, לסלה, עייב, קום לסלה, קום, חוק יסתנה.

    קום, המה בעדם ירוחו, מצ"ימש כיף לסלה,

    קום, ריבי יתק סחתק, קום"

    ובתרגום חופשי.

    קום לבית הכנסת, בושה,

    קום לבית הכנסת, קום, אחיך מחכה לך.

    קום, הם עוד מעט יחזרו,

    אין כמו ללכת לבית הכנסת.

    קום, אלוהים ייתן לך את כוחך, קום. 

     

    וכך אני מנסה  להתעורר בבוקר לתפילת השחרית לקולה המהדהד בראשי.

    הו,, הנה השעה כבר שש, צריך למהר,

    "קום לסלה, קום סלי"(קום לבית הכנסת, קום להתפלל)

    ואיני רוצה לקום, עדיין מנסה להיאחז בשינה אולי עוד כמה דקות, הנה אם אני אתאמץ אולי אני גם אוכל לראות אותה. וקולה חוזר להדהד בראשי חוזר ואומר "קום לסלה,"

    ואני יודע שברגע שאפתח את עיניי ואקום מהמיטה היא תעלם לי ודמותה שזה אך, איכשהו הצלחתי במאמץ רב לראות את צלילתה, תגווע יחד עם קולה. ואני אקום ואלך בצעדים כושלים  למקלחת להכין את עצמי לעוד יום נוסף, אפור ועצוב.

    איני רוצה לקום, טוב לי כך לשמוע את קולה ולראות צלליתה. אבל הזמן דוחק ועוד מעט יתחילו שחרית בבית הכנסת ובטח יחסר להם אחד למניין ואני צריך לומר קדיש.

    וקולה שוב מהדהד, ואיכשהו ריחות תבשילי השבת מהמטבח משתרבבים ומעלים את ניחוחות השבת. את ריח הילדות.  

    והנה קולה חוזר ומהדהד "קום לסלה, וועדה המילתשק קואהה מעה קעק."  ( קום לבית הכנסת הנה הכנתי לך כוס קפה עם כעכים) וריחות האפייה של עוגיות הקעקע, והבולו והלחם האפוי של השבת, הכי אני אוהב זה את הלחם האפוי שהיא מכינה לשבת. מיד איך שהיא מוציאה אותו מהתנור, בעודו כמעט לוהט מעלה אדי ריח ניחוחו, תמיד היא אומרת לי "אל תאכל את לחם חם, זה לא בריא."

    ואם אני אעצום את העיניים חזק יותר אולי אני אפילו יוכל לראות אותה, כך   

    עומדת במטבח לפני הסירים מכינה באהבה את המאכלים של שבת. ואת כוס הקפה שלי יחד עם עוגיות והכעכים.

    תמיד היא משכימה קום לפני כולנו, להכין אותנו ליום שנמצא בפתח. לסדר את הבית, להספיק להכין לנו את הארחות הבוקר.

    תמיד באהבה, תמיד בדאגה, תמיד ברוגע, תמיד בחיוך, תמיד בכבוד,  תמיד נושאת תפילה לאל עליון ופורשת  את ידיה  כלפי שמים  ואומרת " נושקור ריבי ונחמדו"  (נוקיר ונרצה את אלוהים) ושייתן לה כוח לעוד יום נוסף לחנך את ילדיה בדרכי תורה אהבה  ושלום.

    "קום לסלה" חוזר קולה להדהד בראשי

    ההכנות לשבת בעיצומן היא מזיזה רהיטים שוטפת את הרצפה אוספת את הכביסה מהחדרים, להשריה., תמונותיה נאספות להן אחת, אחת. כמו מצעד כזה של חיים שלמים שעוברים בסך. כמו אלבום התמונות הישן שלה. הנה היא פה נערה קטנה מקפצת עם חברותיה בעיר מולדתה. כאן היא כבר בלבוש כלה ביום חתונתה והיא צעירה ויפה, ובתמונה ליד היא כבר אמא לבן הראשון שנולד. ופה כבר אמא לחמישה ילדים קטנים,. ופה היא במקום העבודה החדש שלה וחיוכה שובה לב. שהזמן לא הכהה. ותמונות מילדותי נאספות גם כן, מנסות להדחק לזמן הדחוק. איך שאני ואחיי היינו הולכים איתה לכול מקום לעזור לה. אם זה לקניות בשוק,או לכול מקום שהלכה. תמיד איתנו תמיד בטווח העין שלה, שלא נהיה לבד ונסתובב ברחובות. תמיד דואגת לעתידנו, ועובדת 3 משרות ביום כדי לקיים את משפחתה. ואף פעם ללא תלונה. "קום לסלה, מוחר." (קום לבית הכנסת, מאוחר.) קולה שב להאיץ בי לקום.

     וריחות התבשילים במטבח מרתקים אותי למיטה. לא איני רוצה לקום, רוצה לשמר את התמונה הזו כך לחקוק אותה בזיכרוני, לצרוב אותה בנשמתי.

    להקפיא את הזמן שלא יברח לי, שהיא לא תעלם לי, ולא אוכל לרואות אותה שוב.

    ומה יהיה עם הלחם האפוי שאני כל כך אוהב,

    ומה יהיה עלינו..... אפרוחיה הקטנים.  כשאני אתעורר ואקום מהמיטה למהר לבית הכנסת לומר עליה קדיש. כבר לא יהיה יותר את חיוכה המתוק, כבר לא יהיה יותר את מבטה האוהב והדואג, כבר לא יהיה יותר את קולה המברך אותנו בבריאות ושלום ופרנסה. כבר לא יהיה יותר את צחוקה המשחרר 

    כבר לא יהיה יותר את שיחותיה המעודדות כשאנחנו באים לשפוך בפניה את ליבנו,

    כבר לא יהיה יותר את עצותיה הנבונות. כבר לא נראה יותר את יופייה המרשים,

    כבר  לא נרגיש את נוכחותה המדהימה. כבר לא יהיה  יותר את כוחה האיתן שחסינו בצילו,

    כבר לא יהיה יותר למי לפנות.....

    לא איני רוצה להתעורר. עוד כמה דקות, בבקשה. אולי הם יחכו שם בבית הכנסת עם המניין, רק עוד כמה דקות לאחוז בדמותה, להריח את ריח התבשילים. להרגיש את הבית בהכנות לשבת.

    איני רוצה לקום לעוד יום של עצבות, שתעטוף אותי כמו בגד שעוטף את נשמתי. עצבות כזאת שהולכת איתי לכל מקום. ואין לי  יום בלי דמעות, ואין לי  רגע בלי זיכרון, ואין לי  דקה בלי עצב, ואין  לי שנייה בלי געגוע .אין לי מחשבה בלי כאב.

    "קום סלי, קום" אני שומע שוב את קולה מהדהד אבל  דמותה מתחילה להתרחק, רגע אל תלכי לי,

    כל כך הרבה מילים יש לי לומר לך. וקולי נדם. כל כך הרבה מילים יש לי לומר לך ואת לעולם לא תוכלי לשמוע. כל כך הרבה מילים יש לך לומר לי ולעלום לא תוכלי לומר אותם, כל כך הרבה דברים עוד נותר לנו לעשות ולעולם לא נעשה. כל כך הרבה דברים ואת הלכת לבלי שוב.

    ודמותך מתרחקות ממני אל האופק. כל כך הרבה מילים יש לי לומר לך אבל המילים גוועו בתוכי.

    רוצה לשמר לעד, רוצה להחיות  לנצח, את התמונה הזו שהיא עומדת טורחת כולה  בתשומת לב מלאה. להפרשת החלה ולהמלחת הבשר, להספיק להכין הכול כמו שצריך לשבת. כך שכולנו נהיה מצוחצחים מסדורים ומוכנים ללכת לבית הכנסת לקבל את השבת. והיא תשב בכורסה שלה אחרי שבדקה שהכול ערוך ומוכן לסועדת ערב שבת. הלחם האפוי שמפיץ ריחות ניחוח מכוסה במפית שבת לבנה שרקום עליה באותיות מוזהבות "שבת שלום". החריימה והקוסקוס ומרק העוף כבר מתחממים על פלטת השבת , בקבוק היין, כוס הכסף לקידוש והמלחייה, הצלחות והסכו"ם הכול מוכן, ואחרי שכבר הדליקה את נרות "הקנדיל" לשבת כאשר היא פורשת ידיה  כלפי מעלה ומבקשת על כל אחד ואחד מילדיה שהיו בריאים  ויצליחו בחייהם . תשב כך על הכורסה מאופרת נקייה ומצוחצחת. ולבושה בבגדי השבת שלה, תשב ותקבל את השבת, תשב כמו מלכה. ותחכה לנו שנחזור מבית הכנסת. וכשנחזור אליה, ילדיה, אפרוחיה, מתפילת הערבית של ערב שבת. היא תקבל אותנו בברכה, בתפילה, פניה יאורו והיא תקרן מאושר. ואחד אחד מהגדול עד הקטן ייגשו אליה ינשקו את ידה ואת מצחה וירכינו את הראש לקבל את בירכתה, וכל אחד והברכה המיוחדת שלו. ואחר כך תאמר  "שקון ענדי פיל דיניה?  בס, ונתש"ם וריבי" (מי יש לי בחיים? רק אתם ואלוהים.) ואנחנו נאמר לה "מצ"מש כיפק פיל דיניה ימה" (אין כמוך בעולם אימא) ואחר כך נשיר איתה את "שלום עליכם  מלאכי השלום מלאכי עליון" ומיד אחר כך נשיר לה את "אשת חייל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה: תתהלל: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה: " ואכן אשת חייל ואכן בניה ויאשרוה ומעשה יהללוה. ובכל פעם  ששרים את השיר הזה אני יודע שהמחבר כתב אותו לכבודה.

    הנה השעון המעורר מצלצל את קריאת הבוקר שלו בשנית, שוב מתקתק לי את הזמן. מודד לי את שאירת החלום, את שארית היקיצה, את שארית החיים.

    אי אפשר להקפיא את הזמן, וגם אי אפשר להחזירו לאחור. הזמן נע במסלול חד כיווני, רק קדימה! ומה שעבר והיה, היה. ומה שלא הספקנו כבר לא נספיק. כמו שלא הספקנו לומר שלום. לא יכולנו  לומר שלום, חשבנו שעוד אפשר אחרת, נאחזנו בכל כוחנו באמונה שאם לא נאמר שלום הפרידה לא תקרה.. לא יכולנו לרגע הזה, ונותרנו בלי קול ובלי מילים חסרי אונים, יתומים ומסכנים, המומים ונדהמים. והזמן בשלו ממשיך קדימה חסר רחמים. ממשיך לשולט בחיינו ואנחנו משום מה מתייחסים אליו כמובן מאילו. וכבר בקושי אני שומע את קולה גם הוא מתרחק ממני. עוצם את עיניי בחוזקה, הכי חזק שיש. כאילו שבתנועה הזו של עצימת עיניים בחוזקה יש בה את הכוח להשיבה בחזרה אילנו, כאילו שיכולנו אחרת.

    "קום לסלה " (קום לבית הכנסת) קולה קורא לי ממרחקים "קום סלי" (קום להתפלל)." כן, כן אני קם אימא. עוד רגע, רק עוד רגע," אני ממלמל ועונה בחזרה.  פוקח את עיניי, דמותה וקולה נעלמים לי לתוך החושך.  קם מהמיטה מדשדש לעוד יום נוסף. צריך למהר ולרוץ לבית הכנסת לומר קדיש. ונשמתי זועקת בקרבי, זעקי נפשי, זעקי על כאב. על אובדן יקר. אספי רסיסייך כאסיף חיטה אחר קציר. התפללי, התפללי.  בקשי כף זכות. 

    "התגדל והתקדש שמיה רבה" אני מתפלל ואומר.

     

     

     

    קום לבית הכנסת    

    (לזכרה של אמי מורתי לאורה דדון בת נסריה ז"ל)           

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/9/18 12:11:
      המון תודות
        8/9/18 18:02:
      מרגש... מזכיר לי ילדות נשכחת... שנה טובה...
        8/9/18 12:01:

      *

       

      כל כך כאוב ונוגע

        8/9/18 09:52:
      כל כך רב משמעות ו...כואב.