המציאות משתנה.

פעם היית יושבת אל מול חייך ומביטה בהם. מסתכלת בתנועות העצב של ליבך. מביטה אל  ידייך האטומות מכל עשייה מאושרת.

פעם אהבת אותו בכל ליבך. הוא היה האחד שלך. המלך שלך. החיים שלך. רק הוא.

ומה את היית?

פעם כיסית את פנייך כדי שאף אדם לא יראה את היופי שבך.

שמרת אותו רק לו. רק בשבילו. למענו.

ומה הוא היה למענך?

פעם אהבת אותו. כמו שרצית לאהוב את עצמך ולא יכולת.

פעם השנאה הייתה מהות קיומך. עצמית, אגוצנטרית, לא מודעת למוות המתחולל בעירפול חושייך.

היום הוא איננו עוד. חלף. התפוגג. עזבת את משכנכם, עזבת את מהותכם, העלמת את החלום בו ראית את שניכם יחד מתהלכים יד ביד ברחבי גן העדן החי.

היום את אוהבת אותו. עדיין. מרחוק. בכל ליבך. כמעט.

היום את אוהבת אותך. יותר מתמיד. בכל ליבך. כמעט.

והוא חולף על פנייך בלילות, ואת בוחרת בו לרגע ומיד עוזבת-

כדי לאהוב אותך.