כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    מצפנים

    8 תגובות   יום רביעי, 12/9/18, 17:07

    ברובע האמנים בצפת העתיקה, בחצר פנימית אליה יש לרדת בארבעה מדרגות מעט שבורות ולפתוח שער תכלת ממתכת כבדה, נמצאת חנות המצפנים של שושנה צפון. בחנות נדמה שנעצרו רוחות הזמן. לולא הקופה הרושמת שהונחה על שולחן האבן היה בקלות ניתן לחשוב שזו שנת 1570 ועוד רגע יחלפו בסמטה ר' יצחק בן שלמה לוריא ותלמידו ר' חיים ויטאל בדרכם לבית המדרש. לפני חמש עשרה שנים שושנה קיבלה את החנות בירושה מסבה, אבי אימה, מאיר לוי ז"ל, הוא נפטר כששושנה היתה בת ארבעים ושמונה, אמא לארבעה ובעצמה כבר סבתא לנכד אחד.

     

    בסיום שלושים ימי האבלות הוזמנו לקריאת צוואה אצל עו"ד עזרא כהנוב הנכד של שמואל חברו הטוב של סבא מאיר. שמונה אנשים, שני ילדיו וששת נכדיו התכנסו בחדר הישיבות שבמשרד, עו"ד כהנוב הפעיל סרט וידאו בו הופיעו פניו של יקירם. נבוכים, עדיין לא מעכלים את לכתו, בהו כולם בפני אביהם וסבם האהוב כאילו צפו מעולם המתים. אחרי כמה רגעים של שקט החל קולו הרך לבקוע מתוך הרמקול, יקיריי מה שיש ברשותי בעולם זה להוריש לכם מצוי רובו בחנות המצפנים, איני רוצה לעורר ריבים בלכתי ואני מקווה שהאמונה שלי בכם ובטוב ליבכם תאפשר לכם לקבל בהבנה את בקשתי, את החנות אני נותן לשושה הקטנה, שאר נכדיי את הספרים הרבים שלי אתם יכולים לחלק ביניכם, רבקה בתי הבכורה והיקרה ממך אני מבקש לשמור את היומן שלי, ושלמה הטוב  לך אני מוסר את הטלית והתפילין, עזרא ידידנו ייתן לכל אחד מכם מכתב המיועד עבורו. חיים טובים לכם. הצילום לא הפסיק כאן והם ראו אותו קם לאטו אוחז במקל ושואל בחשש הייתי בסדר? ולפני שהגיעה תשובת הצלם הסרט נקטע. מבטי כולם בהו ברצפה, רק הבכי של שלמה נשמע. לאחר כמה דקות של שקט, שושנה שאלה: ומה אם אני לא רוצה לקבל את החנות? עו"ד כהנוב השיב: אז החנות תימכר והכסף מהמכירה ייתרם, ומיד הוסיף  אבל אולי כדאי שתקראי את המכתב לפני שתחליטי. הוא הוציא את המכתבים מהתיקייה שהיתה מולו וחילק לכל אחד מהנוכחים מעטפה חומה עם שמו כתוב עליה באותיות דפוס שחורות. כולם המשיכו לשבת, כל אחד בוהה בשמו כתוב על המעטפה בכתב היד שלא ייכתב עוד.

    דוד שלמה שם לב למבוכתה של שושנה הוא ניגש אליה אחז בידה ברכות ואמר לה: שושה יקרה שלנו אם אבא החליט לתת לך את החנות הוא ידע מה הוא עושה, הסירי דאגה מליבך ואני מרשה לעצמי לדבר גם בשמם של האחרים אנחנו מאחורייך ואם יש עזרה כלשהי שאת צריכה אל תהססי לבקש. נשמעו קולות הסכמה בחדר, אמא שלה חיבקה אותה ולחשה לה באוזן: שלמה צודק את יכולה לוותר על תחושת האשמה.

     

    בערב כאשר שושנה נכנסה הביתה היא ראתה את אהרון, האיש שאיתה כבר שלושים שנה, יושב ליד שולחן המטבח קורא עיתון ולידו כוס תה היא הכינה גם אחת לעצמה והתיישבה לידו. אז איך היה? שאל כשעיניו עדיין קוראות בעיתון. סבא הצליח להפתיע אותנו ענתה. באמת? איך? עיניו עדין עם המילים, הוא נתן רק לי את החנות, בהפתעה פנה אליה באמת? למה? היא לא ענתה מייד, היא לגמה מהתה ואחרי כמה רגעים ענתה, אני לא באמת יודעת יש מכתב אבל אני עייפה מדי לקרוא בו. אני חייבת מקלחת וגם משהו מתוק. אני אצא ואכין עוגה זה תמיד עוזר לי לחשוב. אתה יכול אולי להכין לי את החומרים? היא לא חיכתה לתשובה והלכה למקלחת. אהרון לא הבין איך מלקרוא עיתון הוא עכשיו צריך לקום אבל לא הכל הוא מבין. הוא הניח שהיא התכוונה לעוגת שוקולד שהמתכון שלה היה תלוי על המקרר, בזמן שהיא התקלחה הוא הכין את הדברים. אחרי שהוא סידר את הכל על השולחן הוא הלך למקלחת ואמר לה שושי מה דעתך שבזמן שתכיני את העוגה אני אקריא לך את המכתב? אולי בזמן שהיא תהיה בתנור, ענתה מבעד למים שעל ראשה, וכך אכן קרה.

     

    שושה היקרה מאוד,

    אם את קוראת את המכתב הזה אני בטח כבר אינני. אני כותב ומנסה לחשוב מה תהיה תגובתך למה שעזרא יראה לכם. הייתי רוצה להיות שם שתראו את מה שאמרתי. זה היה רעיון טוב להצטלם. בטח הבקשה שלי הפתיעה אותך. אם אני מכיר אותך היטב, זה הדבר האחרון שחשבת שאעשה במיוחד שכל הזמן אמרתי שאני אוהב את כל נכדיי אז איך פתאום "מעדיף" אחת על השאר. נכון לכתיבת מכתב זה, אני אוהב את כולכם במידה שווה, וזו אהבה גדולה. את החנות אני נותן לך בגלל חלום של מי שהקים את החנות. מניח שזה נשמע מוזר, אנסה להסביר מהתחלה.

    אני לא יודע אם כבר סיפרתי לך בעבר, כחמישה שבועות לאחר שעברנו לצפת בהיותי בן שלושים ושתיים נכנסתי באחד הסיבובים בעיר לחנות המצפנים, כמה דקות לאחר שהסתובבתי בחנות, פנה אליי הבעלים, איש זקן מאוד, והציע לי לקנות את החנות, הוא נקב מיידית במחיר, שהיה מאוד מאוד נמוך. שאלתי למה לי אני רק מחפש מצפן? הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא חלם עליי וידע שאני אגיע, הוא גם יודע שיום אחד תהיה לי נכדה שהיא תדע לפצח את סוד קסמם של המצפנים, חשבתי שהוא צוחק עליי. רבקה, הגדולה שלי, היתה בת שמונה ונכדים לא  בדיוק היו בראשי, ולמה שעכשיו אקנה חנות בגלל שיום אחד אולי תהיה לי נכדה. לא ידעתי מה לעשות יכולתי לפטור אותו ולצאת אבל משהו משך אותי אליו ולחנות עצמה משיכה זו גרמה לי לרדת באותן מדרגות, אמרתי לו שעל דבר כזה אני צריך להתייעץ עם אשתי. חזרתי הביתה דיברתי עם סבתא שושנה המחיר הזעום שהוא ביקש ביחד עם התחושות שלנו הובילו להסכמה משותפת לקנות ממנו את חנות. אחרי שקניתי אותה הוא עדיין הגיע מדי בוקר לחנות לשבת איתי והיינו משוחחים לא מעט על מצפנים ועל פנימיות, משיחות אלו גם למדתי שאין לו בכלל קרובי משפחה שנותרו בחיים. כחצי שנה מקניית החנות הוא נפטר, אני לקחתי על עצמי לומר עליו קדיש במשך השנה הראשונה למותו, וכן בכל אזכרה במהלך השנים. שמו היה ר' טוביה.

    כפי שאת יודעת לקח קצת זמן עד שהגיעה הנכדה ומבחן האמונה נמשך עד ללידתך; כאשר אני וסבתא קיבלנו את ההזמנה לחתונתך וראינו ששם המשפחה של אהרון הוא צפון צחקנו במשך שעות, כמובן שהיא ידעה על "נבואת הנכדה", יותר מזה לא היינו צריכים כדי לקבל "אישור" על ההחלטה שביצענו שלושים ושמונה שנים קודם לכן.

    למה בעצם אני נותן לך רק עכשיו את החנות? למה לא הכנסתי אותך קודם לעסקים שתפענחי את סודם של המצפנים? הרגשתי שאם אני עוד אהיה בחיים ולידך את לא תאפשרי לעצמך להיות עד הסוף בחנות כי תרגישי שהיא "שלי", ותחושת השייכות הזו תפריע לך להיות שם כל כולך, הרגשתי שעדיף לתת לזמן לעשות את שלו ולך ללכת את דרכך וללמוד עוד דברים כך שכאשר תגיעי לחנות תהיי מוכנה.

    אין לי עצות לתת לך מלבד אחת, יש לפתוח את החנות מוקדם בבוקר, עד השעה שש וחצי, יש משהו באוויר הבוקר הצפתי שמאפשר לקסם להיכנס. אני בעצמי רק שמרתי על המצפנים עבורך.

    נכדתי האהובה, אני מאחל לך חיים טובים, אני מקווה שתקבלי את החנות ולא תסרבי לה בגלל רוח השוויון, ותאפשרי למה שצפון בהם לצאת אל העולם. במידה ולא תרצי בה יש למכור את החנות ולתרום את ההכנסות לעילוי נשמת ר' טוביה בן משה.

    שלך,
    סבא מאיר

     

    ואוו שושי, אמר אהרון, בסיום קריאת המכתב. הוא היה כל כך שקוע במילים שלא שם לב ששושנה כבר הוציאה את העוגה והיא אוכלת את הפרוסה השנייה. כן, אמרה, וואו. הוא לא הבין למה הוואו נשמע לו ציני אבל הוא גם לא שאל על זה, במקום הוא שאל מה את מתכוונת לעשות? אני לא יודעת ענתה. אני כנראה צריכה לישון על זה. תומר וברק בדיוק נכנסו הביתה מדברים ביניהם, ואוו עוגת שוקולד קרא תומר, בוא אמא אני אחתוך לך פרוסה אמרה, מברכת על ההפרעה.

     

    בלילה היא חלמה שהיא הלכה לאיבוד וענן שעשוי מקקאו נהפך למצפן וכיוון אותה לתוכה והיא נפלה עוד ועוד פנימה ולא היתה תחתית ואז נהיו לה כנפיים והיא עפה החוצה הלאה ממנה, ואז היא פגשה את סבתא שושנה שנתנה לה נשיקה על המצח ואמרה לה שושנת הרוחות שלי כמה שהתגעגעתי, אולי לפחות תכנסי לחנות, והיא ענתה לה סבתא באמת גם פה בחלום, ואז היא התעוררה ולא הבינה מה כל זה היה. היא נזכרה שלא צחצחה שיניים אחרי העוגה, היא קמה צחצחה וחזרה לישון.

     

    כהרגלה שושנה התעוררה בחמש בבוקר, היא החליטה שהיא תקשיב לסבתא מהחלום והיא תכנס לחנות. היא הגיעה לשם ברבע לשש, פתחה את כל החלונות, הכינה לעצמה קפה הסירה את מודעות האבל מהשער ועברה בין המדפים.  בשמונה היא הדליקה את הרדיו כדי לשמוע  חדשות, אחריהם התנגן שיר, המילים בהם התחיל: בא הלילה שחור מלא זהב, לכדו לה את האוזן עד ששמעה - זה זמן קסם, הכל יכול להיות זמן של חסד... היא כבר לא הקשיבה היא החליטה שהיום היא תישאר בחנות ותראה איך היום יתקדם. היא התקשרה לאהרון לעבודה, הוא לא הבין לאיפה היא נעלמה היא שמעה את ההקלה מתפתחת בקולו, אני בחנות של סבא, ענתה. שלי בעצם, תיקנה. ואז שאלה: אתה מאמין בקסמים אהרון?

     

    חלק שני

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/11/18 12:31:

      מיטל!!!
      סיפור מרתק עטוי במיסתורין.
      נהניתי מאוד לקרוא.
      זה הכל מהדמיון שלך?
      או שיש לזה בסיס מהמציאות?

      מוכשרת ❤

        15/9/18 21:57:

      מיטלי יקרה :)

       

      בסוף יפורסמו כתבייך בספר

      את כותבת מעולה למרות שאני אוהבת קצרצרים בדרך כלל

       

      מאחלת לך שנה טובה, שנת אושר ויצירה

       

      אוהבתותך תמיד

      נשיקה

      דרלינג!!!
        13/9/18 23:36:
      תודה לכם :) לא חשבתי לכתוב המשך אפילו שיש כיוון אולי כדאי לנסות ולראות מה שושנה מסוגלת לעשות, להמשיך עם הקסם
        13/9/18 11:12:
      סיפור קסום. יש דברים גם אם לא ממש מבינים אותם מרגישים אותם וצריך ללכת עם זה. תודה
        12/9/18 22:09:
      גם אני ממתין, המשך מתבקש...
        12/9/18 21:36:
      אני מת על הסיפורים הקטנים האלה בשורות הראשונות אתה עדיין לא מבדיל בין סיפור למציאות. תענוג
        12/9/18 18:44:
      ממתין להמשך.......