כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    0

    מרק אפונה - סיפור לא לגמרי בדוי

    10 תגובות   יום שישי , 14/9/18, 15:47

    מני (שם בדוי) ואני – נולדנו באותה שנה.

    דרכינו הצטלבו במסגרת שיקומית, משני צדי המתרס.
    מהרגע שהצטרפתי לצוות הבנתי שממנו אי אפשר להתעלם אפילו לרגע.
    הוא היה תוסס, קולני, שר, צועק, מתבדח... עושה הכול חוץ ממה שבתכנית העשייה. מדבר ללא הפסקה, מתיש לפעמים.
    המפגש עם בני גילי בסיטואציות המורכבות האלה של החיים היה חדש, מרגש ומלמד בשבילי.
    קשה ומעורר מחשבה לא פחות, היה גם לפגוש את בני גילם של ילדיי.
    התחדדה אצלי אז ההבנה עד כמה החיים הם דלתות מסתובבות, עד כמה גורלם של בני אדם תלוי בנסיבות, באנשים, באירועים, במזל... לשבט או לחסד.
    הבנתי שכולנו נמצאים בנקודות שונות על קו הרצף המתעתע הזה של החיים, כשמיקומנו עליו יכול להשתנות בכל רגע נתון. למדתי צניעות.
    מני הוא גבר עם הרבה קסם, שרמנטי אפשר לומר, מוחצן ונטול גבולות. רק לרגעים אפשר היה לראות את העיניים ריקות, רחוקות, בודדות.
    במסיבות ואירועים חברתיים אהב לשיר ולרקוד, מתנועע בקצב המוסיקה עם חיוך של שמחה על פניו. מדי פעם הזמין אותי לרקוד אתו והופתעתי מיכולות ההובלה של הרקדן המשובח והג'נטלמני הזה.
    ובכל זאת, גופו תמיד כאב, הלך עם צליעה קלה ומדי פעם זרק הערה אגבית על אי יכולתו לעשות פעולות מסוימות, כי כל גופו התרסק פעם ...
    בעבר היה נשוי, יש לו ילדים, אבל הם לא בעניין. הוא מתקשר אליהם שוב ושוב והם מתחמקים. נכדיו אינם מכירים אותו. בני משפחה מבקרים  אותו לעיתים רחוקות, מביאים קצת חטיפים, קפה, משאירים קצת כסף ונוסעים.
    מני לא אוהב תרופות פסיכיאטריות. הן משבשות ו לו את הקצב הטבעי, מונעות ממנו לשתות אלכוהול בפיצוציה השכונתית ובכלל... אז הוא מפסיק. נופל, מתאשפז ושוב חוזר. חלש יותר, דהוי יותר, עד ששוב מתחזק בדרך אל הנפילה הבאה.
    העיר הזאת, מתאפיינת בקהילה חמה. יחסים משפחתיים, בגובה העיניים. בשונה ממקומות רבים בהם פוחדים או לועגים לבעלי צרכים מיוחדים – כאן זה אחרת. כולם מכירים את כולם ויש חיבוק קהילתי. חלק מאנשי הצוות מכירים את המתמודדים עוד מבית הספר, מהשכונה, דרך החברים של ההורים. זה משהו מאוד מיוחד שאני יכולה לספר על העיר הזאת: יש בה חיבוק, כפרה עליה...
    באחד הימים ישבנו מני ואני לשיחה אישית, אחת מאלה שמתקיימת כחלק מההתנהלות השוטפת. הוא הביט בי במבט המפלרטט שלו ואמר לי: את יודעת? אני ממש אוהב אותך. כמה עצוב שאין סיכוי שאי פעם תאהבי ככה גם אותי... זה היה רגע קשה, אישית ומקצועית. הייתה בו אמת. בנסיבות אחרות הרי יכולנו להיות באותו מחזור בבית הספר, בתנועה, בצבא, חברים. אז צחקנו ביחד, הרי סה"כ התבדח...
    כמה שנים אחרי שכבר הכרנו היטב במסגרת השיקומית, הוא סיפר לי את סיפורו:  
    מני נולד בעיר הדרומית כשעוד הייתה עיירה קטנה. בן זקונים במשפחתו, שהגיעו כעולים חדשים ממזרח אירופה. הם עבדו במפעלים באזור והיו במצב תמידי של עייפות, דאגה וחולי.
    קומה מעליהם בבניין הדירות הישן, גר שכן שהיה מיודד מאוד עם הוריו של מני, בעיקר על רקע המוצא המשותף ושפת האם. השכן הזה חי שם בגפו.
    ההורים קשי היום והעסוקים, שלחו מדי פעם את מני הקטן אל השכן לבקש קצת חלב, או קפה או משהו אחר שחסר בבית באותו רגע. מני היה עולה למעלה מקבל מהשכן את מבוקשו ומביא להוריו.
    עם הזמן, הציע השכן למני להישאר קצת, לשחק ביחד, להתפנק עם איזה ממתק... בהמשך הרימה המפלצת את ראשה המעוות וגזלה ממני הקטן שוב ושוב את ילדותו, את תמימותו, את המרחב המוגן של גופו נפשו. הוא זוכר איך נפשו התנתקה מגופו.  
    איש לא ידע. לא נראה שמישהו היה מקשיב גם אם היה מספר. והוא הלך ודעך, הלך ונסגר, איבד את תום הילדות, את האמון, חי בפחד מתמיד, התקשה ללמוד והוגדר כילד בעייתי.
    אחר כך הגיע הצבא. פרופיל נמוך, ג'ובניק. ובכל זאת צבא, משמעת, תורנויות וכל הלחץ הזה. הוא פתח פה על מפקדו, סרב פקודה ונשלח לכלא. זאת הייתה הנקודה בה הסתערו עליו השדים שבפנים בכל הכוח. הנקודה בה התמוטטה נפשו והתרסקה. אשפוז כפוי ראשון והשאר היסטוריה.
    ובכל זאת חתיך כזה, חינני, מהר מאוד התחתן, נהיה לאב ושוב התמוטטה נפשו. ילדים זה לא תמיד שמחה.
    אשתו לקחה את הילדים ועזבה והוא נותר עם עצמו ועם השדים. אז הוא קפץ מהקומה השלישית, מציית להנחיות המדויקות של הקולות בראשו. כל גופו התרסק. חודשים של אשפוז בבית החולים של הבריאים ואחר כך שוב ושוב בבית החולים של החולים. הוא התחיל לחבב את העניין (או אולי התרגל) ואשפז את עצמו בעצמו מדי פעם, בעיקר בחגים, אז הבדידות כואבת אפילו יותר ושם, בכל זאת, יש אוכל מסודר וחברת אנשים...
    בימי אחד "המבצעים" בדרום נסגרה המסגרת השיקומית בהוראת פיקוד העורף. אז היינו יוצאים (אנשי הצוות) עם מתנדבים נפלאים, לבקר את האנשים שלנו בבתיהם.
    במציאות כל כך אנושית, אמיתית ו"על הקצה" כמו שחווינו, מיטשטשת במידה רבה האבחנה בין מטפל למטופל, מיטשטש הקו בין מה מקצועי ומה לא. מתקיימת אינטראקציה בין בני אדם שכולם חווים את התמודדות עם הסכנה והפחד, עם חוסר האונים מול המקריות. הצורך הפרטני בשטח מכתיב את הפעולה מעבר לכל תכנית מלומדה.
     באותו יום יצאתי עם מתנדב שנהג להגיע אלינו פעם בשבוע מאזור השרון. איש עסקים אמיד ועסוק מאוד, מעופף בין מדינות בשגרת העסקים. היום הזה שבו הגיע לדרום כמתנדב אצלנו, היה היום הכי אהוב עליו בשבוע ("כי אני אזרח ישראלי מבויש" כך אמר לי על עצמו כשהסביר למה כל כך חשוב לו להגיע, לעזור ולהיטען בעצמו).
    עברנו בין הבתים, הבאנו תרופות, החלפנו מכשירים שהתקלקלו ובעיקר הענקנו חיבוק, אוזן קשבת ועידוד.
    ביום ההוא, חרגתי ממנהגי והבאתי למני סיר מרק אפונה עם עיגולי קבנוס חתוכים בתוכו, שהכנתי במיוחד בשבילו. ישבנו שלושתנו ואכלנו ביחד בדירתו. אהבתי את חוסר האחידות של הצלחות שערך על השולחן בתנועות אטיות, כאילו כל תנועה דורשת ממנו מחשבה ומאמץ גדול. כל צלחת שונה מהאחרת, לא חלק משום סט. ממש כמו מני עצמו, ממש כמו כולנו.
    בחוץ היה גשם וקולות של אזעקות ובומים ובפנים היה רגע נדיר של נתינה הדדית, של אכילה משותפת, חמימות טעימה בבטן ושקט. רגע בו שלושה אנשים, מעולמות הכי שונים, פשוט יושבים אחד עם השני, אוכלים מרק אפונה סמיך עם חתיכות קבנוס בתוכו, מדברים על "המצב", מנסים להתעלם מהמציאות שבחוץ ומנצחים לרגע את הכל.
    .   

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/18 14:06:

      צטט: איציק אביב 2018-09-21 08:38:36

      רגיש.

      תודה.

        21/9/18 08:38:
      רגיש.
        21/9/18 08:10:

      צטט: א ח א ב 2018-09-20 18:30:21

      נותר עם עצמו ועם השדים...ועם הקבנוס.

      כן...

        20/9/18 18:30:
      נותר עם עצמו ועם השדים...ועם הקבנוס.
        18/9/18 08:02:

      צטט: זיוה גל 2018-09-18 01:59:14

      "...התחדדה אצלי אז ההבנה עד כמה החיים הם דלתות מסתובבות, עד כמה גורלם של בני אדם תלוי בנסיבות, באנשים, באירועים, במזל... לשבט או לחסד. הבנתי שכולנו נמצאים בנקודות שונות על קו הרצף המתעתע הזה של החיים, כשמיקומנו עליו יכול להשתנות בכל רגע נתון. למדתי צניעות..."

       

       

      ועל הציר הזה נכתב הסיפור האנושי כל כך, המציאותי, המרתק והחכם.

       

      אכן כך זיוה יקרה. זהו הציר המרכזי, המכליל הבנה. 
      אם יש מסר בסיפור - זה המסר. הכל יכול לקרות, לכל אחד, בכל זמן.
      מה שנשאר לעשות עם זה - זה להיות באמפתיה ובחמלה לאחר. להסתכל עליו כעל אדם שווה ערך גם בזמנים בהם הביטויים של אנושיותו משתנים, ולהבין כי זה בדרך כלל קשור לכך שמשהו נשבר בו כל כך עמוק וחזק, שהוא מסתחרר למטה במדרון תלול.
      ולהושיט יד כשאפשר -בשביל לקבל או בשביל לתת.

       

        18/9/18 01:59:

      "...התחדדה אצלי אז ההבנה עד כמה החיים הם דלתות מסתובבות, עד כמה גורלם של בני אדם תלוי בנסיבות, באנשים, באירועים, במזל... לשבט או לחסד. הבנתי שכולנו נמצאים בנקודות שונות על קו הרצף המתעתע הזה של החיים, כשמיקומנו עליו יכול להשתנות בכל רגע נתון. למדתי צניעות..."

       

       

      ועל הציר הזה נכתב הסיפור האנושי כל כך, המציאותי, המרתק והחכם.

       

       

      .

        15/9/18 17:13:

      צטט: * Forever Young * 2018-09-15 15:46:56

      אהבתי
      אני שמחה, תודה.
        15/9/18 15:46:
      אהבתי
        15/9/18 07:22:

      צטט: גילהבטיטו-פרץ 2018-09-14 20:13:20

      סיפור עדין ומרגש ...

      תודה גילה

        14/9/18 20:13:
      סיפור עדין ומרגש ...

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      esty.d
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין