כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    שומרות הלשון העברית

    0 תגובות   יום שבת, 15/9/18, 10:00

     

    ערב אחד ישבנו בסלון, משפחה מאושרת ונטולת תסביכים. הגדולה חיללה אותנו למוות בחלילה, מעשה של יום ביומו, והקטנות עסקו במנהג עתיק היומין של פליית כינים זו מזו, ברוח אבותינו דמויי הקופים, רק שהן ליוו את פעילותן ההומניטרית במכות, והכל טוב ויפה. אז עלה בדעתי דבר רכילות עסיסית כלשהי. פניתי לאשתי כיד האנגלית הטובה עלי, והנה החלו השלוש מגלות חוש פטריוטיזם מפותח. כלומר, הן החלו מצווחות בדרישה לעברית בארץ ישראל. לא מתוך אהבת המולדת עשו זאת, אלא מתוך אהבת הרכילות, וביתר דיוק: מתוך שנאת המצב שבו הן לא מבינות על מי אני מלכלך הפעם.

     

    הספקתי למסור את תמצית המידע החיוני לאשתי, לפני שנאלמתי דום, מכפיף את רצוני בפני רצונן המשולב של שלושת שומרות טוהר השפה.

     

    למחרת תמצתי מבעוד מועד את תכני הארס והרעל, מסרתי אותם לאשתי בשלושה משפטים קצרים ומדויקים כמו נאום של אחמד טיבי, והשתתקתי שבריר שניה לפני ששומרות המוסר פצחו בסירנה. טקטיקה זו עבדה מצוין, עד שהגיעה גדולתי לכיתה ג' והחלה ללמוד אנגלית. התחלתי להיזהר מהמרגלת הקטנה. יותר ויותר מילים בשפה מילרעית זו החלו חודרות לתודעתה, ואוצר המילים הזמין עבורי הלך והצטמצם באופן מסוכן.

     

    בלית ברירה פניתי לאמצעי חירום. יום אחד מצאה אותי בתי הגדולה כשאני אוחז מילון צרפתי ושובר את שיני. לקול זעקתה נחפזה אמא מהסלון:

    "מה קרה, חמודה?"

    "אבא לומד שפה אחרת!" יבבה הילדה מרות, "הוא רוצה שאני לא אבין אותו!"

    מה יום מיומיים, חשבתי. ממתי מישהו מבין אותי בבית הזה. אבל שלוותה של אשתי לא הופרה. כדוברת צרפתית ממרוקאית ומלידה, גילתה האישה חוש טבעי להתמודדות:

    "מותק", הפטירה אל בתי, "אז תלמדי גם את צרפתית. אבל קודם כל שיעורים. באנגלית."

     

    ומכאן הכל הלך למישרין. כלומר, אני הייתי מלמלם את עצמי לדעת, אשתי היתה גוררת אותי למקומות שאוזן ילדה לא שוזפת, ושם מתקנת את משפטי דרייפוס שלי, תוך השמטת פעלים שהיו גורמים לנידוי מיידי בכל סלון צרפתי. הייתי שובר את שיני, ובתמורה היתה אשתי מעמידה פנים שהיא מבינה את הצרפתית שלי.

     

    אך מה עושה לוציפראנס? יום אחד נכנסתי לחדר העבודה וראיתי את  בתי יושבת ליד השולחן, בגבה אלי. הצצתי מעבר לכתפה וצמרמורת אחזתני: היא עלעלה במילון הצרפתי שלי. לרגע חשבתי לנזוף בה, אך במשנהו סבתי על עקבי ונעלמתי.

     

    עברתי לתכנית החירום "דויטשלאנד איבר אלס": בקיר כפול מאחורי מדף הספרים הטמנתי חוברות בגרמנית למתחילים, ובלילות שקדתי על תלמודי כבן ישיבה. לאחר מספר ימים היתה השעה כשרה לפתוח במערכה. ליד שולחן האוכל פניתי לאשתי: "פראוליין", שניתי בנועם, "גיבה מיר די זאלטה, ביטה שן."

     

    עיניה של בתי התעגלו בהפתעת מגור. גיחכתי לעצמי, משמין מנחת, אך לפתע נזכרתי ששכחתי גורם קריטי להצלחת האופרציון: אשתי.

     

    כלומר, אשתי שועטת על פני בצרפתית, אני מטרטר בגרמנית, אף אחד לא מבין את השני, הכתישה ההדדית נמשכת שנים - ואף אחד לא מתכוון לזוז לשום מקום. זה אמנם כל כך 1914-1918, אבל העיקר ששנינו יכולים סוף סוף לריב לבד, בלי הילדים.

     

    וזהו. מאז אני נואם בגרמנית מביכה, אשתי עונה לי בצרפתית ובתנו הגדולה גוערת בנו באנגלית ישראלית. רק שתי הקטנות עוד מבינות זו את זו. נראה לי שאירשם לאולפן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין