ושוב בחמש בבוקר נדנד השעון.

ושוב השתקתיו.

ושוב רטנתי.

ושוב הסתובבתי וחיבקתי את הכר הגדול.

ושוב הקצתי.

וראשי דופק מסמרים.

ועומד דקה ארוכה ליד האסלה, מטיל אט אט את כל הביאושים.

ושעה ארוכה מתחת לרותחים, מתחת למחטאים.

ושני כדורים, שני מגשרים.

והמזדה המטונפת עושה את דרכה לבד עד לקומה ה12.

שש בבוקר.

אני שוב במשרד.

עדיין הלום אלכוהול.

עדיין שומע את צלילי האתמול.

עדיין מאוהב.

והזריחה מהקומה ה12 גוונים אחרים לה.

מתובלת בזוהמת איילון.

משובצת בכרך הגדול.

צאצאי מקיצים כעת גם הם- מרחק חצי עיר מכאן.

ואני עבד ללקוחותי.

עבד לנשותי.

עבד לחולשותי.

עבד לשפיותי.