"שירת האזינו", שהיא חלק מדבריו האחרונים של משה לפני מותו, נמסרת על יד משה כדברי עדות לישראל גם לדורו וגם לכל הדורות הבאים.

משה אומר בפני בני ישראל את שירתו הנבואית, שבה הוא מאדיר את החסדים והמופתים שהרעיף אלוקים על העם עד לאותה תקופה. שירתו גם מנבאת את בגידת ישראל בברית ואת נקמתו הנוראה של אלוקים.

אז מורה אלוקים למשה לעלות להר נבו ולראות את ארץ כנען לפני מותו.

משה מסיים את חייו בשתי שירות ארוכות:

קודם שירת פרידה, ואחריה צוואה בצורת ברכה, כמו זה 'שבירך יעקב את בניו על ערש דווי.

פרשה זו נקראת תמיד בחודש תשרי, מזל מאזניים, וכוחה הוא לאזן.

"האזינו"- בין הגוף לנפש, בין הגשמיות לרוחניות.

תפקידו של משה הוא להוריד את הרוחניות וכוח התורה מן השמים אל תוך הארץ, ואילו תפקיד האדם הוא להעלות את הגשמיות לדרגה של "שמים".

משה מעביר את ההנהגה ליהושע בן נון.

"האזינו השמים ואדברה"- איך אפשר להאזין לפני שיש דיבור? הרי קודם אומרים ורק אחר כך שומעים. והתשובה -- כאן מסתתר סוד נוסף, הסוד של ההכנה והמוכנות האישית.

משה רבנו רוצה להכין אותנו וללמד אותנו .

אך השאלה היא האם אנחנו מוכנים ללמוד לקבל. אם אדם יהיה פתוח לשינויים ולתיקון, יש לו סיכוי טוב להגיע מוכן ליום הכיפורים.

הגשם יורד תמיד, אך כדי לקבלו יש להכין כלים שיוכלו להכיל את מיימיו.

בחג הסוכות למשל שאבו מים ממעיין השילוח כדי להביאם לבית המקדש ולנסוך אותם על גבי המזבח.

זוהי מצוות ניסוך המים. והשאיבה הייתה רק ההכנה למצווה.

שבת ברוכה, לכולם

קטע משירת האזינו בספר תורה.