עוד מעט יהיה לי זמן איכות (כאילו) בכיסא מול המקדחה והפרצוף של רופא השיניים וסייעתו הנאמנה אבל בינתיים נותרו כמה דקות המתנה במרפאה. מולי ניצבות שתי נשים ליד דוכן הקבלה.  

אחת בשחור עוטף ואחת בלבן חושף. תור ירושלמי.

מה משותף להן? אחדות הניגודים הירושלמית. עולם אחד שכולו שסעים אך צריך לשמור עליהם מחוברים. גם בערבות הדדית. גם באיכפתיות לגורל הזולת. גם בהבנה שאפשר לחיות יחד.

"תאמינו, זה אפשרי", אומרת לנו רחל עזריה בכרזות שלה במירוץ לראשות עיריית ירושלים.

הלכתי לשמוע אותה במועדון ה"ארטישוק" בגבעה הצרפתית. מועדון שגם הוא ביטוי מובהק לפסיפס האנושי המרתק של הבירה – מועדון תושבים שאיכפת להם והם פתוחים לשיח. מחפשים כל דרך להגן על איכות החיים בגבעה שהיא הבית – לשמור עליה כמות שהיא: ירושלמית רבת גוונים.

שמעתי אישה עם יכולת ביצוע ורוח לחימה. מועמדת ראויה. אך הסקרים אומרים את שלהם והם מדברים ברקוביץ.

יוסי חביליו, ידיד הגבעה ומי שתמך במאבקה להסרת איום הקמת מטמנת פסולת בנייה בסמיכות פוגעת לבתי התושבים – הסיק מסקנות והסיר מועמדות לראשות העיר.

עכשיו תורך רחל. שמעתי בין המילים של נאומך כי אין חיבה גדולה בינך לבין עופר ויש משקעים שקשה לך להתגבר עליהם. פיתחת תאוריה לפיה אחדות במחנה החילוני תביא לאחדות במחנה החרדי. ולפיכך – יש טעם אלקטורלי בפיצול.

לא מקבל. ירושלים אכן זקוקה לראש עיר שמבין את הדרך לחיים יחד חרף הניגודים שבה.

תני לכך סיכוי.

זה אפשרי.

עידכון - ארבעה ימים אחרי שהפוסט הזה נכתב - היא אכן פרשה מהמירוץ:)