כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    הסגנון החנפני של פייסבוק זולג גם לכתיבתם של סופרים.

    8 תגובות   יום שלישי, 25/9/18, 09:14

     

     

    הרשת החברתית מוצפת,כידוע.בדברי חלקלקות. הסגנון הנפוץ של המוני כותבים בפייסבוק משתחל גם לכתיבתם של סופרים עכשוויים. לעתים קרובות היא נהיית מלוקקת, קצת מזויפת,חנפנית., את קביעתו זאת של עמרי הרצוג,מבקר ספרים וחוקר תרבות, מצאתי בעת שחיפשתי בגוגל תגובות על ספרו של עודד מנדה-לוי "אני זוכר" שעיקרו זיכרונות חטופים מילדותו התל-אביבית של המחבר. 

    רשימת הביקורת של הרצוג פורסמה ב"הארץ ספרים" לפני כשנה. הוא מצא יופי רב ברשימותיו הקצרצרות של מנדה-לוי "הקריאות ועשויות היטב". אבל הוא מצא בהן גם ראייה נוספת לכך שהכתיבה המרובה ברשתות החברתיות ז ו ל ג ת  לתוך הספרות. לטענתו, רבים מהקטעים בספר הותאמו לרוח הפייסבוק שהייתה לרוח הזמן. "רוב הזיכרונות החטופים,כדבריו, מרשימים ומהוקצעים קצת יותר מדי...נראה שהם מוצגים כדי לעורר התפעלות...מתפנקים מדי ומדגימים כיצד סגנון הכתיבה בפייסבוק זולג לתוך הספרות".

                הלייקים והתגובות המפרגנות, בפייסבוק, טוען עוד עמרי הרצוג, מתכוונים להביע הערכה או קשר למי שחתום על הפוסט  ופחות מכך לתוכן שפורסם. מדובר בתגובות נפוצות עד זרא כמו "מדהים", "מהמם", "ריגשת אותי", "את/ה יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

    רוב התגובות הללו {לא כולן} אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה,סנטימנטלית.סכרינית. ואותי היא כל-כך מביכה. כמה מביך,למשל, לראות ברשת תמונה של צעירה שלא בורכה בשמץ של יפי-מראה, בלוויית קריאות התפעלות: "איזה יפה!!!".

    לפעמים אין ברירה,מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות.אבל רבים לא מבדילים בין חנופה-לבין חביבות לא מזויפת ומאור פנים אמיתי. אני נזכרת איך   במהלך עבודתי כעיתונאית, היה מעצבןאותי מתק שפתיהן של יחצ"ניות שחיזרו אחרי. הן הניחו,מן הסתם, שחנפנותן-אומנותן.שאי אפשר לעורר  אימון וסימפטיה בלי להתחנף.. ואני זוכרת איך הייתי משננת לעצמי: צריך לסנן מחמאות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי {וגם את העולם האמיתי} גורמת, בין השאר, לערעור האימון במחמאות. גם למחמאה אמיתית ולא מזויפת שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו:אולי המחמיא אינטרסנט? שמא גם הוא מתחנף?...

    לימים גיליתי כמה צדק העיתונאי הוותיק מתי גולן שאמר בהנחותו לפני שנים תוכנית טלוויזיה על תקשורת: כל כתב חייב להתנתק למשך זמן מה מעבודתו בעיתונות. רק אז הוא יוכל להכיר את העולם האמיתי. כי הלוא בהיותו כתב הוא מוקף חנופה. כולם מצפים ממנו למשהו {לפרסום,לפרגון, להבלטה, לפעמים דווקא להשתקה}.כל זה היה לפני העידן הדיגיטלי..כיום גם כתבים בעיתונות המודפסת מרבים להתנהל בהתכתבות. ברוב יעילותם הם חוסכים לעצמם דיבורים. ויש מפרסמי ראיונות עומק שלא מחליפים מילה עם מרואייניהם. המרואיין עונה בכתב לשאלותיהם הכתובות.           

    עמרי הרצוג טוען עוד שהפייסבוק "הביא עימו צורה חדשה של הצגת "האני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא..התצוגה הזאת תמיד ערוכה,אופטימית ואידילית, ולכן כוזבת ומעושה".

     

           בעלת הטור דנה ספקטור קראה לתופעה הזאת "השטחה דיגיטלית". בטורה המתפרסם במוסף "שבעה ימים" היא טפטפה קצת ארס על תצוגות האושר המשפחתי המושלם. בלשונה: "כדאי לכתוב בפייסבוק שיר אהבה לבעל לכבוד יום הנישואים, ולא לספר כמה הוא משעמם אותך. כי אנשים נותנים לייקים אוטומטיים להפגנות אהבה".

    ואילו הסופרת שהרה בלאו הציגה בראיון עיתונאי זווית אחרת של חובת הפרגון. היא דיברה על כוחה החיובי, המדרבן ליצירה, של קנאת סופרים, ועל הקושי להחמיא בפייסבוק גם לקולגה שגורם

    לך להשתולל מקנאה. "חייהם של קנאים בעולם הדיגיטלי,,אמרה,קשים במיוחד. מי שכתב "קשה כשאול קנאה" ולא היה לו פייסבוק, לא ידע על מה הוא מדבר".

     

    עד כאן פוסט שפרסמתי לאחרונה בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים-מועדון הקריאה של "הארץ". הקבוצה נפתחה לפני פחות משנה, היא שייכת למוסף "ספרים" ומנוהלת על-ידי עלית קרפ,כותבת קבועה במוסף. מספר חבריה עולה מיום ליום {כרגע 2705}, וביניהם גם הרבה אנשי ספרות מוכרים. החברים חולקים ביניהם תובנות ורשמי קריאה..

    התגובות על הפוסט שהעליתי היו ערניות. הוא גרף 19 לייקים {וזה הרבה יחסית לקבוצה}  ושרשור  של 15 תגובות. המגיבים התייחסו לסוגיית החנופה והתדיינו גם על תופעות נוספות שמקורן בפייסבוק ,.כגון השטחת הכתיבה..

    אחד המגיבים כתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא בשקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש יומיומי.פייסבוק רק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים. תמיד הייתה חנופה לקוראים".

               מגיבה אחרת הביעה הסכמה עם דברי  עמרי הרצוג. "המחשבה על חנופה,כתבה,מלווה אותי כבר זמן מה,אפילו כשאני קוראת ספרים מוערכים מאוד". ומגיבה נוספת תהתה: "האם הסגנון החנפני של כותבים ברשת וסופרים זולג אפילו לשיחות בין אנשים בשר ודם?".

    ועוד תהייה שהעלה מגיב: "באמת תהיתי אם היו צומחים לנו ג"ויס, או פרויד, או שטפן צוויג בעידן הפייסבוק".

    חברת קבוצה אחרת דיווחה על שני ספרים שהיא קראה לאחרונה ומצאה בהם הכלאה מייגעת של סגנון פייסבוק וסטנד-אפ עם אופרת סבון.

    והייתה מגיבה שהביאה ציטוט מדברי  ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה הדגולה,כלת פרס נובל. המשוררת דיברה על ההבדל {הלא דק} בין מחמאות של חברים ומכרים להערכה ספרותית מקצועית. "מחבר של איזה שיר חינני שמע ממכריו: "חבר,זה מצוין.. אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". התוצאה:מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת".

    כותבת פוסט התגובה הופתעה, לדבריה, למצוא אצל שימברוסקה הגדולה "אותן אמירות המופיעות בכתבה שלעיל". כלומר-בפוסט שלי. איך שמחתי למצוא את עצמי בחברה כל-כך טובה ונעלה. הנה הפעם אני היא המוחמאת!!!

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/9/18 13:30:
      כן
      . קראתי, מעניין, מסכים ומככב ולא מחנופה.
        29/9/18 08:12:
      אני ערה לעניין המחמאות ההזויות והמופרכות, תגובות של נפלא, נהדר, מקסים וכולי - תחת טקסטים לא טובים מספיק בעיני או לא טובים בכלל, ועדיין -יש מחמאות שאני מאמינה להן.
      ושכחתי להסביר * 98 מאמרי ביקורת שלי, שמקורם - עבודת דוקטורט, אשר פורסמו באתר "שוונג", התפוגגו כשמממן האתר שינה את ייעודו. אז מה? -תפוחי אדמה...
      דברי בשם עצמך. הייתי מבקרת ספרות* ועתה ממעטת לקרוא עקב נסיבות וסוג של "עייפות מנטלית". בגדול, זו נשמעת כהגדרה סוחפת מדי. ואין לבלבל עידוד עם חנופה. עוד, לפני כמה עשורים הצטרפתי ל"נבואה " אודות המעבר לעידן של "ניראות". התמונה היא ששולטת, גם (וזה כך לעתים קרובות) - כשהיא מתעתעת או שקרית.
        25/9/18 11:38:

      סליחההההההההה

      מה לל כי יצאת נגד "פייסבוק" (ולא שדבריך אינם נכונים), ראי את החנפנות והלקקנות כאן בביתך שלך "קפה דהמרקר". תגובות כגון: כתיבה מדהימה, כתיבה נוגעת ללב, יפה, מצוין ועוד כהנה וכהנה. ויש המגדילים חנפנותם ומעניקים רק כוכב, גם על דברי הבל ושטות רוח.

      אז מה לנו כי נלין על אחרים? ומדגיש בשנית זה לא אומר שאינך צודקת.

        25/9/18 10:45:
      עודד מנדה-לוי מנסה לכתוב כמו ז'ורז' פרק שהיתה לו בעיה עם זכרונות הילדות שלו, בעוד לעודד מנדה-לוי אין שום בעיה חוץ מחוסר מקוריות. המסר של דנה ספקטור: לכם יש בעל משעמם ולי לא. אני יכולה לנסות לכתוב להם את זה, לא אכפת לי מלייקים אבל הם ימחקו, יחסמו, אין מקום לבקורת בפייסבוק.
        25/9/18 09:32:
      זה נושא מאוד מעניין, ואני גם חשתי את אותם תחושות של מבוכה כשראיתי השתפכויות של מחמאות שיוצאות מכל פרופורציה. לטעמי זוהי רק שכבה חיצונית של ״תרבות הפייסבוק״ שהולכת הרבה יותר עמוק אל שורשי ההתנהגות האנושית. בכלל תרבות הלייקים, הינה מאוד חשבונאית. מי עשה לי לייק ולמי אעשה אני, (כמו שציינת, בלי קשר תמיד לתוכן עצמו, יותר לבעל התוכן) ומכאן גם החובה למחמאות. וכל זה זולג לחיים עצמם בכלל, לא רק לספרות.

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין