כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תולעת מכרסמת.

    בימים האחרונים אני חווה אש בוערת בעצמותי, תחושה עילאית של שליחות סוחפת הרבה מעבר לכל מה שחוויתי מאז פתחנו את העיתון לפני כ 5 שנים.הידיעה שהפעם אנו עומדים לשנות את חייהם של אלפי אנשים מקצה לקצה, באמצעות סדרת מאמרים שתלמד אותם כיצד אחרי 5 שנים עבודה בישראל הם יכולים להגיע לקרן של 48,000$.

    זונה סינית בישראל, יוני 2004

    2 תגובות   יום רביעי, 2/5/07, 09:03

    במהלך העבודה בעיתונים לעובדים זרים, פגשתי וראיינתי עשרות אנשים. כולל עובדים זרים במצוקות קשות וטראגיות, נשים שנאנסו, קרובי משפחה שמתאבלים על יקירהם, רוצח שנידון ל 3 מאסרי עולם, שגרירים, שחקני קולנוע, במאיים, ועוד הרבה. ומכלם הכתבה שאותי אישית זעזעה במיוחד הייתה על הזונה הסינית. גם בזמן כתיבת הכתבה וגם אחרי כתיבת הכתבה עליה, הדמות שלה חדרה לי ללב יותר מכולם.  זה לא רק שהסיפור שלה טראגי במיוחד, ולא רק שהוא יחודי לעין ישראלית, אלא האישיות האצילית שלה.

    בכתבה השנייה עליה שפורסמם באוגוסט 2005,  ( אעלה לבלוג בקרוב) היא ספרה  שהיא קיבלה החלטה לחזור לסין, לספר את כל קורותיה לבעלה, על אף החשש שהוא לא יעמוד בזה יגרש אותה, ואף עלול בחמת זעם של קנאה להורגה.

    היא מרגישה שהיא לא תוכל לחיות איתו מבלי שהוא יידע כל מה שקרה איתה. היא לא תוכל לשאת את הסוד האפל הזה לבד. אין לה את הכוחות לחיות עם רגשות אשם כל החיים. אחרי כל הכאב שהיא עברה היא חייבת תמיכה מהבעל שהיא אוהבת. היא מרגישה שהדבר היחידי שהיא רוצה בחייה, זה לשמור על שלמות המשפחה. אבל מבלי שהיא תצטרך להסתיר את הסוד הגדול מהבעל שהיא אוהבת. כל תקוותה וחלומה כעת שבעלה יבין שהיא עברה את כל הייסורים האלה למענו ועבור ילדתם. ואם הוא לא יוכל להבין, אם הוא לא יוכל לסלוח, עדיף לה מותה מחייה.  היא מעדיפה מוות מחיי שקר עם הבעל שהיא אוהבת.

    הכתבה הראשונה, יוני 2004:

    (בריף) :יש בישראל בין 15 ל20 זונות סיניות. זהו סיפורה של אחת מהן. יכול להיות שהרבה ממכם יגנו אותה לפני קריאת הכתבה. לא בטוח שתמשיכו לגנות אותה אחרי שתקראו את סיפורה המצמרר.  מאז שהוצאנו לאור את העיתונים לעובדים זרים, כל פעם אני מופתע ונפעם מחדש, מה אנשים רעבים מוכנים לעשות למען עתיד טוב יותר. האנשים השבעים בישראל, לא מכירים סוג של טרגדיות כאלה. רק בין העובדים זרים יכולה להיות טרגדיה אנושית כה כואבת. היא כבת 40,  יש לה בסין בעל אוהב ובת יחידה שהיא כל עולמה, וכל מה שהיא בסך הכול רצתה, זה עתיד טוב יותר למען בתה. וכדי לשבור את המעגל האין סופי של עוני מדור לדור במשפחתה, היא  החליטה לקחה על עצמה סיכונים מטורפים ששום אדם שפוי לא היה לוקח, או יותר נכון לומר: שום אדם שפוי שבע, לא היה לוקח על עצמו. כך שאני השבע לא מסוגל להבין אותה, אבל זהו סיפורה של סי'.

    היא לקחה הלוואות אסטרונומיות כדי להיפרד מבעלה האוהב ומבתה היחידה ולבוא לבד לארץ זרה. למקום שהיא אינה יודעת את השפה ומפקירה את עצמה ביד הגורל ובידם ובליבם של כל מיני נוכלים חסרי לב. הם מתעללים בה ומנצלים אותה, והיא סופגת מכה אחר מכה, עד שבלית ברירה היא נאלצת לעבוד בזנות כדי לשרוד. מי שבחרה להיות הקורבן עבור משפחתה ולעבור במנהרת חושך ארוכה של ייסורים, ולו רק בכדי שבקצה המנהרה, יבצבץ אור חדש ועתיד נוצץ עבור בתה יחידתה.  וכמו שכדי לגדל שושנה יפה, צריך הרבה זבל מסביב, כך היא למען עתיד בתה היחידה,  הייתה מוכנה לאכול הרבה זבל, העיקר שלבתה, יחידתה, שהיא כל עולמה, יהיה עתיד טוב יותר. 

    מאז שנודע לי שיש בישראל בחורות סיניות שמתפרנסות  מזנות, הרבה זמן אני מעוניין לפגוש אחת מהן. לראות אותה פנים מול פנים, לנסות להבין מה עובר עליה, איך היא הגיעה לעבודה כזו, כיצד זה מתרחש בפועל ועוד מיליון שאלות שמתגלגלות במוח. סקרנות אנושית טבעית להכיר פרשת חיים שהיא סוד עבורי. על סקרנות טבעית זו בנויה בעצם התקשורת האנושית בין בני האדם מאז תקופת המערות עד ימינו אלה.

    אני פגשתי אותה לגמרי במקרה. מה שמפתיע ומעניין במיוחד, שזה קרה בדיוק כשהייתה לי פגישה עם בחורה סינית דוברת אנגלית, כדי לברר איתה מידע לגבי דמות מסוימת בקהילה הסינית. ישבנו בבית קפה בתחנה המרכזית החדשה, כשממול אני רואה בחורה סינית מעיינת בשיחון הסיני עברי, שהוצאנו לאור בסמיכות . כעבור מס' דקות היא קמה ללכת, וקראתי לה שתצטרף לשולחננו. היא התקרבה לשולחננו בהילוך הססני. כאחת, שמתחת לרגליה פעם נשמטה הקרקע ובכל צעד היא בודקת אם הפעם הקרקע יציבה.  

    לחצנו ידיים. היא ישבה רגל על רגל,  גבה כפוף כאחת שסוחבת את כל העצב בעולם על גבה.  כך זה התחיל, ונדמה לי, אני לא בטוח, אבל יכול להיות, שבסיום הראיון גם היא עברה איזשהו  תהליך של היטהרות. אני לא יודע בדיוק מה קרה לה אבל קרה לה משהו. נשבר בה המסך האדיש של הייאוש, שעטף אותה בתחילת הראיון. בכי זה כבר הרבה יותר טוב מייאוש שעל סף תהום. כשיש בכי, יש עדיין תקווה. הוא מנקה, כמו מים שמרעננים את הגרון, כך הבכי מרענן את נשמת המתייסרים בטראומה שהיא גדולה על מידותיהם.

     לא היה לי ציוד הקלטה להקליט כל מילה ומשפט מסיפורה, אבל מה שהפתיע אותי, שלמרות שאני סנילי כמעט גמור, את הפגישה המקרית איתה זכרתי כמעט מילה במילה. ממש כך. כשישבתי לשחזר את הכתבה, נדהמתי לגלות שאני זוכר כל מילה וכל תנועת גוף שלה בשיחה. הפגישה איתה הייתה כ"כ חזקה ומזעזעת, שמהרגע הראשון, כששחזרתי את המשפט הראשון, כל השיחה קלחה בזיכרון וזה נשפך ממני כמו תפוזים שנשפכים מתוך שק בלי תחתית.  

    שאלתי אותה אם היא מדברת עברית או אנגלית והיא אמרה שלא. ביקשתי מהסינית דוברת האנגלית לתרגם בנינו, והיא נענתה לאתגר בשמחה. בדרך כלל, זה די קשה לראיין בעזרת מתורגמן, ושבעתיים זה קשה, כשהראיון הוא בנושאים אישיים, בחיטוט בפצעים פתוחים שעדיין מדממים. אבל דומה שבראיון זה, אע"פ שאנו זרים זה לזו, וזו הפעם הראשונה שנפגשנו,  בכ"ז, העוצמה של הפתיחות בראיון הייתה כה חזקה, שדומה, שדווקא בגלל שהכאב הוא כה גדול, החיבור הוא כה חזק.  כי כשאדם נושא על גבו כאב כה חזק שמביא אותו לחיות על קצה החיים, הוא כבר לא מסוגל לשחק משחקים ולדבר מסביב. הכאב הוא גדול מדי, כפי שהיא אומרת בראיון: שזה כמו אבן כבדה על הלב, כשסוחבים אותה כמה אנשים, היא נהיית קלה יותר.

    ברוב המקרים כשדיברתי אל המתורגמנית, היא הסתכלה עלי, כאילו אני מדבר אליה וכאילו היא מבינה כל מילה מהעברית שלי.  וכן הפוך, אני מבין כל מילה מהסינית שלה. יש משהו בחיבור בין אנשים, שהוא מעבר לשפה ולמילים ולזמן ולמקום. 

    היא נראית לגמרי אבודה, כמו ילדה אבודה הממתינה על ספסל בתחנת משטרה למישהו אהוב שיבוא ויאסוף אותה ויגן עליה. ילדה קטנה מצד אחד, ומצד שני, אם זה אפשרי, בו בזמן היא גם נראית פי ארבע יותר זקנה. קמטים של דאגה, מועקה ופחד.  ובמיוחד מעיניה. עיניה הגדולות והשחורות הזכירו לי מבט של פרה קשורה. מין סוג של מבט, שמקרין עצבות והשלמה עם גורל שהוא חסר תקווה וחסר אונים המשלים עם הייאוש. 

      שאלנו אותה אם היא רוצה לשתות והיא הדליקה סיגריה ואמרה שהיא בדיוק שתתה. לאורך הראיון היא עישנה אותן ברצף של כמעט אחת אחרי השנייה.

    כמה זמן את בארץ?

     6 חודשים.

     יש לך ויזה?

    לא 

    הגעת דרך הגבול ממצרים?

    כן. 

    כמה שילמת כדי להגיע לארץ?

    9,000 $. 

    והבטיחו לך ויזה?

    כן, הם אמרו כשנגיע למצרים נקבל שם ויזה, כי שם יותר קל לעשות ויזה. 

    כמה הייתם בקבוצה?

    היינו 6 נשים ושמונה גברים סינים אבל כשחצינו את הגבול, הייתה איתנו גם קבוצה של בחורות רוסיות.  

    איך התייחסו אליכם הבדווים?

    הם התנהגו אלינו כמו חיות, בקושי נתנו לנו לאכול ואפילו מים לשתות לא נתנו, וכל דבר שלא עשינו כמו שהם אמרו או לא הבנו מה הם אומרים, ישר היו מרביצים לנו, עם הקת של הרובה. טח טח טח (היא מדגימה לי עם ידה כיצד הכו אותם) 

    הם ניסו לאנוס אותך?

    כן הם רצו, אבל אחד הסינים אמר להם שהוא בעלי, הוא שילם להם 50$ ואז שיחררו אותי. 

    ומה היה עם שאר הבחורות?

    אותו דבר. לכל אחד מהנשים אחד הבחורים אמר שהיא אשתו. שילמנו להם כסף ובכינו. הייתה בנינו אחת יפה וצעירה. אחד הבדווים רצה אותה והוא לא ויתר, גם לא בשביל חמישים דולר. אנחנו כולנו התאספנו סביבה שהוא לא יוכל לגעת בה. אחד הבחורים הסינים נישק את כפות הרגלים של הבדווי, הוא אמר לו שהוא בעלה והוא בכה ואנחנו כולנו בכינו. אז כשהחברים שלו ראו ככה, הם צעקו עליו ולקחו אותו. כנראה קצת רחמים היה להם בכ"ז לחיות האלה. כי היה להם רובים והם יכלו לעשות בנו מה שהם רוצים מבלי שאף אחד מאיתנו יוכל להתנגד.היינו כמו חפץ בידיים שלהם. אבל מי שהכי הרבה סבלו מהם היו הבחורות הרוסיות. מה שהם עשו להם אני אפילו לא רוצה לדמיין. 

     הם גם לא רוצים לקחת סיכון, כי על כל אדם שהם מעבירים בריא ושלם הם מקבלים 1,000$. אז חבל להם לעורר מהומות אולי מישהו ימות או יפגע והם לא יקבלו את ה1000 ד'.?

     היא שותקת. אני מחפש את השאלה הבאה. היא בוהה על הסיגריה במבט כאילו שם טמון הסוד לישועתה,  ואני רואה קצה של דמעה בעיניה. ומסביב לעיניה יד נעלמה העמיקה את הקמטים בפניה בגוון של חלודה. 

    ואז כשהגעת לארץ מה קרה?

    אחרי המסע הארוך והקשה הזה הייתי חולה מאד. אנחנו הלכנו כמה ימים במידבר, כמעט בלי מים. הלכנו והלכנו וכבר לא היה כוח ברגלים ולא היה אוויר בריאות והבטן הייתה ריקה, ובכ"ז הלכנו והלכנו והמשכנו ללכת, כי פחדנו שהבדווים ירו במי שלא יכול ללכת בקצב שלהם. ואחרי זה גם נסענו הרבה שעות עד שהגענו לת"א. בימים הראשונים, הייתי חלק מהזמן בלי הכרה. לא ידעתי איפה אני נמצאת ומי האנשים סביבי. וחודש וחצי לא יכולתי לקום מהמיטה. אחרי חודש וחצי אפילו שלא הייתי לגמרי בריאה חיפשתי עבודה אע"פ שלא יכולתי לעבוד. עבדתי יום אחד ובצהריים התעלפתי והם הזמינו לי אמבולנס, כשהתעוררתי לא עליתי לאמבולנס כי פחדתי. לא ידעתי מה יהיה איתי אחרי שייקחו אותי לביה"ח. 

    וכל התקופה של החודש וחצי הראשונים, אף אחד לא לקח אותך לביה"ח, רופא, משהו?

    לא, כי לאף אחד לא היה ויזה. וגם לא היה לנו כסף לשלם. ואנו בארץ חדשה, לא מבינים כלום.

     ואז מה קורה איתך?

    שכבתי עוד שבועיים במיטה.

     ומי טיפל בך כל התקופה הזו?

    חברים שהיו איתי.

     חברים שהיו איתך בקבוצה כשחציתם את הגבול או חברים חדשים?בעיקר חברים מהקבוצה אבל גם חברים חדשים. כשהצטרפתי לקבוצה בעצם לא הכרתי אף אחד בקבוצה. אבל כשהיינו כולנו בסכנת חיים ורחוקים מהמולדת נהיינו מאד קרובים ועזרנו הרבה אחד לשני. זה מין סוג של קשר שרק מהגרים בארץ רחוקה, תחת סכנה, מכירים. אבל כשהגענו לארץ, לאט לאט כולם התפזרו ולכל אחד היה אכפת רק מעצמו. 

    ואחרי חודשים שהיית חולה ולא יכולת לעבוד, מה קורה איתך אח"כ?

    אח"כ עבדתי חודש במשפחה של דתיים, ובסוף הם לא שילמו לי אפילו שקל אחד, כל פעם שהייתי מבקשת כסף, ומסבירה להם שאין לי מה לאכול, הם היו אומרים לי: בישראל את צריכה לעבוד חודש שלם רק אז תקבלי משכורת. וכל הזמן הם היו מתלוננים שאני לא עובדת מהר וטוב, כי באמת הייתי עדיין חולה, לא הייתי ממש בריאה, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לעבוד, כבר אף אחד לא רצה לעזור לי יותר. ובסוף, אחרי חודש כשרציתי את המשכורת הם אמרו שגנבתי להם תכשיטים והם יקראו למשטרה. כשאני שמעתי משטרה וראיתי שהם מתקשרים למשטרה, מייד ברחתי. כי אם היו תופסים אותי, זה היה אסון עבורי. אני לקחתי הלוואות 9,000 $ כדי להגיע לפה. אם אני לא יחזיר, זה הסוף שלי ושל בעלי.  

    ומה קורה איתך מאז?

    מאז... היא מתחילה לבכות. לא רק טפטוף דק של דמעות כפי שהיה עד עתה, אלא מין השתפכות של בכי חרישי. היא מפסיקה לדבר. אני קורא למלצרית עמ' להזמין שתייה אבל היא מתעקשת לא לשתות. האנשים בשולחנות הסמוכים מפנים מבטם לעברנו, אבל היא כה שקועה בכאבה, שניכר עליה שהיא לא מוטרדת מהם. כשאני רואה אותה בוכה כך בפרהסיה ועד כדי כך כואב לה, שהיא לא שמה לב לסביבה, אני מרגיש שליבי יוצא אליה. אני מנסה להחזיק לה את היד, אבל היא מרחיקה את ידה ממני. הסינית שלידי מנסה לחבק אותה, אבל גם מהחיבוק הזה היא נרתעת. היא שוב מנגבת את הדמעה. "תבכי", אני אומר לה, כשאני מדבר לאט, ברוך

    "כשיש בכי, יש גם תקווה." והסינית מתרגמת ואני ממשיך: "הבכי , זו מתנה גדולה מאלוהים. אלוהים נתן לאדם את הבכי כדי להקל עליו". והסינית מתרגמת והיא לא מרימה את ראשה. אבל אני מרגיש במין תחושת ודאות לא מוסברת, שכל מילה שאני אומר, חודרת כמו חץ, מבעד לכל שכבות הכאב העוטפים את ליבה. והסינית מתרגמת. היא מרימה את ראשה אל הסינית, ושוב מתפרצת ממנה יבבה חרישית. הסינית שוב מנסה לחבק אותה והפעם היא נעתרת.  אחרי מס' דקות של בכי שקט, שוב אני פונה אליה: 

    אני מבין שעברת חוויה מאד קשה, אבל את חייבת לספר לי את כל הפרטים בסיפור, כדי שנפרסם את סיפורך ואנשים ילמדו דרך הסיפור שלך ממה להיזהר. אם אנשים לא יספרו אחד לשני ואם לא נילחם כנגד כל הרשע, אז רק עוד ועוד סינים יסבלו. מישהו פעם אמר: ש"ניסיון זה מסרק שהחיים נתנו לך, לאחר שנשרו שערותיך". את כבר עברת את החוויה הקשה. תחשבי על האחרים שעדיין לא עברו, תני להם ללמוד מהסיפור שלך כדי למנוע מהם את כל הייסורים ומפח הנפש שאת עברת, תני להם את המסרק, עכשיו, כשעדיין יש להם שערות. 

    הסינית מתרגמת, מהשולחנות הסמוכים הם מסתכלים לעברנו יותר ויותר. היא מרימה את ראשה אלי, עיניה לחות ופצועות. ואני שוב מעודד אותה להמשיך לספר:

    בואי , למרות שמאד קשה לך, תמשיכי לספר, הסיפור שלך מאד חשוב. אנו אפילו ננסה לפרסם את זה בסין, כדי שהנשים שם יזהרו לא לקחת סיכונים כאלה מטורפים על מנת להגיע לישראל בכל מחיר. אסור לתת למצב הזה להימשך. 

    היא מסתכלת עלי שוב. היא מהורהרת, לא יודעת במה לבחור. היא בוחנת את פני, כאילו על מצחי רשומה התשובה להתלבטות שלה.  ואני ממשיך:

    בואי, תהי חזקה.  נחזור למקום שהיינו. אחרי 3 חודשים שאת בארץ, חודשים היית חולה ואחרי זה את עובדת חודש ולא מקבלת משכורת, מה את עושה?

     מאז אני עובדת בזנות.  שתיקה. היא מסתכלת עכשיו על המתורגמנית, בוחנת את תגובתה לשנייה קצרה ואז מפנה את מבטה אלי. אני מסתכל עליה במבט אוהד ומבקש ממנה להמשיך. סי': לא הייתה לי ברירה. יש לי ילדה ובעל בסין ואני חייבת להחזיר את ההלוואה. ואני לא יודעת כמה זמן אני פה עד שיעצרו אותי משטרת ההגירה. שוב שתיקה של בכי חרישי שהולך וגובר, ומדי פעם יבבות מצמררות בוקעות מפיה בזעקה חרישית כמו חתולה פצועה. היבבה המרוסקת הזאת, מזעזעת אותי ורעד עובר בעמוד שידרתי. זה פשוט מחזה מצמרר.  סי': אני מרגישה שפלה, שירדתי לביבים של הביבים. שאני כבר לא שווה כלום.

     אדם שבוכה הוא לא שפל. את רק סובלת מאד הנסיבות היו טרגיות, לפעמים המציאות חזקה מאיתנו.

    סי: הייתי צריכה להתאמץ יותר, על אף הנסיבות. 

    ותוך כדי הבכי, היא מייבבת את המשפטים הבאים: זה עולם אכזר. שילמתי 9,000$ כדי להגיע לפה  לחסוך כסף כדי לבנות עתיד לילדתי, שתלך לאוניברסיטה. ובסוף אני צריכה לעבור גיהינום אחרי גיהינום רק כדי להחזיר את הכסף שלוויתי כדי להגיע לפה.  אני פשוט נדהם ונבוך,  מרותק לכיסאי. בכל פעם שהיא מייבבת, אני מרגיש גלי קור זוחלים מהרגלים ומרעידות את הנשמה. הסינית שלידי מחבקת אותה. כעבור מספר דקות, היא נעתרת לבקשותיה של הסינית ולוגמת מהמשקה. היא מרימה את ראשה, ושוב אני רואה את הכאב וחוסר האונים בעיניה הלחות. הסתכלתי בה כאילו אני רואה אותה בפעם הראשונה. פרצופה העגלגל כמו נשתנה פתאום.  כמו המבע בפרצופו של תינוק שעה שהוא עובר מחיוך לבכי, ולהיפך,  פשט על פניה.  היא לוגמת שוב מהמשקה ואומרת: אני הרבה זמן לא בכיתי ככה, אבל בכ"ז אני שמחה להתוודות, זה כמו אבן על הנשמה, כשסוחבים אותה כמה אנשים, זה נהיה יותר קל . 

    איך הגעת לעבודה הזאת, מאיפה בא לך הרעיון, מי הציע לך?

    כשחברה שלי ראתה אותי ככה, אחרי 3 חודשים בלי כסף, היא הציעה לי לעשות את זה.

     היא גם עובדת בזנות.?

    היא לא, אבל היא מכירה כמה בחורות שעושות את זה.

     מה היא אמרה לך, איך היא שכנעה אותך?

    היא אמרה לי שהבחורות האחרות מרוויחות הרבה כסף, ואם אני במצב כה קשה אז אולי זה הפתרון הכי טוב עבורי. 

    ולא פחדת, לא היו לך התלבטויות?

    בטח שפחדתי. בפעם הראשונה רעדתי כולי, אבל לא הייתה לי ברירה. אתה צריך להבין באיזה מצב הייתי. הייתי כבר על סף ייאוש. הדבר היחידי שהחזיק אותי, שיש לי ילדה שאני צריכה לדאוג לה. אפילו בחודש שעבדתי אצל המשפחה, מצד אחד לא קיבלתי משכורת, ומצד שני לא הרבה רצו  לעזור לי, כי הם  ראו שעבדתי. 

    איך זה היה הפעם הראשונה?

    היא שותקת. ואומרת שהיא לא רוצה להיזכר בפרטים. זה טראומטי מדי עבורה.

     ולמה לא באת אלינו לעיתון, היינו יכולים לעזור לך לתבוע את המעבידה?אין לי ויזה, איך אני יכולה לתבוע מישהו. 

    אבל גם אם אין לך ויזה ומישהו מרמה אותך או מתעלל בך או כל עבירה פלילית, את יכולה להתלונן נגדו , לקחת עו"ד כדי להיות בטוחה שלא יעצרו אותך ולהגיש תביעה.

    אבל אין לי כסף לעו'ד. 

    במקרים כאלה עו"ד לוקחים אחוזים מהתביעה. טוב, בכל אופן בואי נחזור, את תרשי לי לשאול שאלות קצת מלוכלכות כדי לקבל את התמונה הכללית?

    אתה יכול לשאול.  

    ואיך זה עובד בפועל, כמה משלם לך כל קליינט?

    50  ש'. 

    ואיפה אתם עושים את זה?

    אצלם בבית. 

    תספרי לי יותר איך זה עובד. אם מישהו גר באשדוד ומזמין אותך, את לא תיסעי עד שם בשביל 50 ש'?

    לא, זה לא ככה. בד"כ הם מזמינים אותי כמה חברים 20  30. 20- 30?

    איך את מספיקה?

    בדרך כלל כל אחד לוקח 5 10 דקות. 

    ואיך הם מתייחסים אלייך?

    הם מתייחסים אלי מאד יפה. הם מבינים באופן כללי את המצוקה שלי ובדרך כלל מתייחסים אלי בהרבה כבוד. 

    ואז את נכנסת לאחד החדרים ומה קורה?

    הם באים אחד אחרי השני. 

    ובשלושה חודשים של עבודה כמה כסף חסכת?9,000$. את עושה את זה רק עם סינים?

    כן. 

    את מגיעה אליהם בקביעות, או זה משתנה?

    זה גם וגם, יש כאלה פעם בשבוע, יש כאלה מארגנים קבוצה ספונטאני מתקשרים אלי ואם אני פנויה אז אני באה. יש כאלה קובעים מראש. 

    אפילו לא פעם אחד עם זר?

    אפילו לא פעם אחת. 

    בעלך יודע מזה?

    לא. זה יהיה הסוף שלי. 

    לפני שהגעת לישראל, חוץ מבעלך היית עם עוד גברים?

    לא רק עם בעלי. כשהתחתנתי איתו הייתי בתולה. 

    איך בעלך היה מגיב אם הוא היה יודע?

    אני לא יודעת, אולי הוא היה הורג אותי. 

    איך את חושבת יהיה הקשר עם בעלך כשתחזרי לסין, תאהבי אותו יותר או פחות? הוא ירגיש במשהו?

    היא שותקת ואז אומרת: אני לא יודעת, אתה שואל אותי שאלה קשה. 

     כמה זונות סיניות יש להערכתך בישראל?

    אני לא יודעת בדיוק אבל משהו בין 15 ל 20. 

    היה קטעים לא יפים של אלימות?

    עם סינים לא. אבל פעם ישראלי אחד אמר לי שהוא ממשטרת ההגירה ולקח אותי ביד לאיזה חצר והרביץ לי. הוא רצה לאנוס אותי ואני צעקתי כמו משוגעת , הוא נתן לי סטירות ואני עוד יותר צעקתי ואז השכנים פתחו את הדלת והוא ברח, ולקח איתו את הארנק שלי.,  גם אני ברחתי כי פחדתי מהמשטרה.. 

    ומה היה לך בארנק?

    בעיקר כסף ופלאפון 

    כמה כסף?

    בערך 1,000 ש'. 

    איפה את גרה עכשיו?

    בת"א.

     עם מי את גרה?

    עם שני בחורים סינים שהם חברים טובים ודואגים לי.

     ואת מקיימת איתם יחסי מין?

    לא.

     וכשהיא אומרת לא, לפי אופן המבט שהיא מסתכלת עלי, קל לזהות שהיא משקרת.  אבל זו הפעם היחידה לאורך כל הראיון שהרגשתי שהיא שיקרה. וזה הפליא אותי. למה דווקא בנושא השולי הזה היא משקרת. 

     אני מרגיש שאת לא אומרת לי עכשיו את כל האמת?

    היא מסתכלת עלי מופתעת, זזה על הכסא באי נוחות, ואני מרגיש שלשאלה שלי יש צליל של שריטה גסה. 

     למה אתה חושב ככה?

     לא יודע , כשאמרת את זה, זה נשמע כאילו את בלעת תרופה.

    טוב, אבל זה נושא שאני לא יכולה לדבר עליו, כי אני לא רוצה שיזהו אותם.  אני מבין. מה התוכניות שלך עכשיו?

    עכשיו אני רוצה להפסיק לעבוד בזה ולמצוא עבודה נורמאלית. לא אכפת לי שתהיה עבודה הכי קשה. אני אוהבת לעבוד קשה, רק שישלמו לי על העבודה. אני לא יכולה להמשיך ככה. בלילות יש לי נדודי שינה ובלי כדורים אני לא יכולה לישון. הרבה פעמים רגע לפני שאני נרדמת עוברת מול עיניי התמונה של בתי או בעלי ואז אני מתעוררת בסיוטים. כשאני מסתכלת לאחור על כל מה שעברתי, אני לא מאמינה. זה ממלא אותי בחילה. אני רוצה להסתתר. עכשיו אחרי שחסכתי את ה9,000 $  אני רוצה להפסיק. אני רוצה למצוא עבודה במשפחה טובה ולא לצאת מהבית. זו הרגשה איומה לחיות בבושה ובשנאה עצמית כזו גדולה, עכשיו אני חייבת להפסיק את השיחה . אני צריכה לפגוש מישהי שתסדר לי עבודה במשפחה. 

    את משלמת לה?

    כן, 200 ד'. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/8/09 16:12:


      לכל המעוניין לקרוא את החלק השני, כעבור שנה

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=38550

       

       

        2/8/09 17:58:

      לא יכול לקרא את זה.

      ארכיון

      פרופיל

      יוסי איתן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין