כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אנשים שהולכים בדרך הטנטרה .

    0

    מודעות והכרה בה כמצילת חיים

    1 תגובות   יום שבת, 29/9/18, 08:24

    צטט: ואלי - מנחה טנטרית 2018-09-29 08:22:18

     

    איך הצילה את חיי המודעות והידיעה העמוקה מדוע אני כאן .

    עד גיל 5 , חיי היו דבש מתוק וערב לחיך .
    שובבות של ילדות מאושרת בין עצי התפוז והקלמטינה ,
    משחקי רחוב מתחת הפנס הצהוב החיוור שהספיק לנו כדי לצייר על הכביש רבועים של קלאס  או לשחק בחבל .
    הכל זרם לידי בנוחות , לא חסר לי דבר .
    הייתה אהבה ענקית של שני הורים , אח ואחות גדולים מגוננים וחצר ללא סוף אפשרויות .
    כשאימי נפטרה נפל דבר .
    גם זה נבלע בשגרת היום לאחר תקופת הסתגלות קשה .
    המשבר הגיע יחד עם בת זוגו החדשה של אבא .
    לא הסתדרנו , בלשון המעטה .
    אני הייתי קטנטונת תמימה , חסרת נסיון בפלפולי לשון , חסרת בטחון , ילדה שקופה.
    קיבלתי מתנה מתחרה בגילי , מוכשרת , תלמידה חרוצה , מנגנת , מתוקתקת .
    אני לבשתי בגדים שקיבלתי מאחותי , קשים למגע , די מרופטים .
    בתחילה לא אכפת היה לי כי זה מה שהכרתי אך כשנכנסה המתחרה שלי לתמונה נראיתי זוועה לידה .
    בגדיה היו לבנים מעומלנים ונעלה נעלי לק שחורות.
    אני המשכתי לטפס על עצים.
    כשהייתי בת 16 , עזבה האשה את ביתי ולקחה עימה את ילדיה .
    יצאתי לחופשי .
    למדתי לבשל , למדתי לאפות , יצאתי לעולם .
    הייתה זו תקופה נהדרת של חופש להיות ולהתחיל ללמוד מי אני .
    לקח לי 40 שנה להשתחרר מכל מה שחוויתי וראיתי בילדותי המאוחרת .
    להקשיב , לדבר בנימוס , להפנות גב לאלימות .
    כשאתה ילד ואתה רואה אשה גוררת את ילדתה בשערותיה ומסננת
    ״ אני אראה לך מה זה ״
    משאיר אותך עם פה פעור , אני נשארתי עם פה פעור .
    בי היא לא העזה לגעת , היא פחדה מתגובתו של אבא שלי .
    לא היכרתי התנהגות כזאת .
    נעליים עפו באויר על אבא שלי .
    גם זה השאיר אותי עם פה פעור .
    לא ידעתי להתווכח יותר נכון להתנצח . ידי תמיד הייתה על התחתונה עד שיום אחד מילמלתי
    ״ את לא אמא שלי , אל תצעקי עלי ואל תדברי איתי בכלל ״ .
    לא יודעת מאיפה היה לי האומץ הזה , חוש ההישרדות של ילדה בת 10 היה בשיאו .
    20 שנה לקח לי להתחיל בכלל לדבר על זה .
    אחר כך התחילה עבודת מודעות עמוקה ובכל קורס ובכל סדנא , נגעתי עוד קצת בפצע.
    אף אחד במשפחה לא רצה לדבר על זה , העדיפו לכסות את ה״עניין״ הזה בשמיכה עבה של שתיקה .
    גם היום , אחרי 50 שנה , משתיקים אותי , אומרים לי
    ״ את תוקעת סכינים ״.
    אבל לא עוד .
    הנה הסיפור שלי .
    לא במקרה ילד נולד להורים מסויימים .
    הם תמיד יהיו הדבר המתאים ביותר עבורו .
    כך היו גם הורי .
    אבא ואמא ניגנו , כל אחד בכלי אחר .
    הייתה לי משפחה מנגנת ,
    גם סבא השתתף ,
    היה שם כינור , היה שם בנג׳ו , לימים כשביקשתי ללמוד לנגן בפסנתר , אמרה לי האשה השנייה , את לא יכולה יש לך אצבע עקומה . נכון , הייתה לי זרת כזאת עקומה אך מעולם היא לא הפריעה לי בדבר אך היה זה תרוץ נפלא למה לא .....
    היו לי שתי סבתות ושני סבים וכולם היו משעשעים ואהבתי אותם , כל אחד בדרכו .
    אמא שלי שאינני זוכרת אותה פרט להבזקים קצרים של קול או תמונה , הייתה אשה מטופחת שנראתה כמו שחקניות הקולנוע של שנות החמישים , יפהפיה . היו לה משקפי שמש אך היא הרבתה לשכב על שפת הים ולהשתזף וזה עלה לה בחייה .
    אמא גידלה חתולים לרוב ואני וגם הבת שלי לוקות באהבה חסרת תקדים לחתולים .
    אמא אהבה לגדל צמחים והייתה לה גינת ירקות , גם אני וילדי מגלים נטייה כזאת .
    גם לאחר מותה היא השאירה חותם ותורשה עצומים .
    אבא הוא איש של פשרות .
    עד היום הוא נוקט גישה זאת והוא בן 94.
    את אשתו השנייה הכיר בשידוך .
    אין ספק שהאשה הזאת עשתה לנו בית ספר .
    כמי שמבינה את הקארמה או הגורל שלנו ברור שאין זו יד המקרה .
    האם כדי להגיע לגן עדן עלינו לעבור בגהינום ?!
    כנראה שיש בזה משהו .
    שתיקה ארוכת שנים שלי ואיפוק הביאה להתפתחות תת-פעילות של בלוטת התריס .
    צא׳קרת הגרון שלי הייתה חסומה 40 שנה .
    לא עוד .
    למדתי לדבר , למדתי לענות , למדתי לכתוב ולספר.
    המחלה לא עברה אך נפתחה הדרך ונרפאתי .
    עברתי שורה ארוכה של לימודים , תקשור , תמציות פרחים , בודהיזם , רוחניות שאמאניזם וכל זה כאמצעי לריפוי עצמי .
    כתיבת שורות אלה לא נועדו לפגוע .
    הן מספרות את הסיפור שלי , את הכאב שהיהי לי , את הצמיחה שבאה אחרי ואני יודעת לשכל אחד מכם יש סיפור ,
    קצת שונה ,
    אך הסיפור הזה מעצב אותנו למי שאנחנו
    ויש צורך עצום לספר אותו
    ללמוד אותו
    ולשתף אותו .
    אני זוכרת היטב את כל מה עברתי אך אינני מאפשרת לזה לנהל את חיי .
    המודעות לחוקי היקום , לדרכי הלימוד , לזימונים שאנו עושים , כל זה ועוד
    הפכו את חיי חמשמעותיים .
    הפכו את חיי לטובים , מלאי נוכחות שלי .
    כשאתה מתחיל לחשוב על המחשבות שלך נוצר שינוי תפיסתי על החיים .
    באהבה למי שאני באמת . 
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      .

      פוסט מעניין, החיים הם שלל צבעים שאנו חווים. לכל דבר בטבע יש את הכוח להשפיע במידה כזאת או אחרת.

      בדרך השנים מצטברים בנו עומסי השפעות, משקעים, חסר סדר או חסר איזון.

      פיתוח, תרגול מודעויות באדם "המארח" את בלילי צבעיו, תורם להשתחררות מכבלי עבר.

      נשמע קל, אבל זה לא.

      ארכיון

      פרופיל