כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      30/9/18 16:39:

    קריצה

      30/9/18 15:36:
    תודה על ההמלצה. בהיסטוריה העולמית ידועה התקופה שהנשים שלטו, רק לאחר מכן, כאשר התחזקה הכרחיות הציד מחוץ למגורי האנשים. נותרו הנשים בבית והגברים החלו למשול. ברבות השנים, עם עליית רמת ההשכלה של הנשים, אפשר למצוא אותן בכל ענפי התרבות, כולל כתיבת ספרים איכותיים. בעבר, כאשר למדתי לדוקטורט, מספר הנשים היה זעום בהשוואה למספר הגברים. היום, השתנו אחוזי הלמידה הללו . אפשר למצוא נשים מובילות בענפים שונים. האם יהיה שיוויון בין שני המינים? אינני יודעת. ,
    0

    "האישה" ביורן רונגה - סרט מומלץ, זהירות, ספולרים.

    2 תגובות   יום שבת, 29/9/18, 16:33

     

    תוצאת תמונה עבור האישה סרט

     

     

    "האישה" 

    הסרט הכי פמיניסטי שראיתי זה זמן רב, וזו מחמאה, הבעל אומר שהסרט אנטישמי (ראו בהמשך) זהירות, ספוילרים. 

    ג'וזף קסטלמן הוא סופר בגיל העמידה (מה זה?) אשתו המכילה אותו ומטפלת בו ויתרה על הקריירה שלה כסופרת, כי כשהתחילה לפרסם, הבינה שנשים לא יכולות להצליח בקריירה ככותבות, המו"לים לא מוציאים לאור את הספרים שלהן, וגם כשזה קורה, אף אחד לא קורא את הספרים האלה. להם בן ובת בוגרים. 

    יום אחד קסטלמן מקבל את הטלפון שכל יוצר (חוץ מבוב דילן וז'ן פול סרטר)היה שמח לקבל:  מתקשרים מפרס נובל, זכית בפרס, נתקשר אליך שוב כדי לתת לך את כל הפרטים. בני הזוג גואים משמחה על ההכרה בכשרונו של הבעל. הם טסים לסטוקהולם לשבוע שהוא שיא היצירה וההכרה של גברים במערב, בעצם בכל העולם - זכייה בפרס נובל. הפרס הכספי הלא נמוך מתגמד לעומת הכבוד וההוקרה שיש בקבלת הפרס. השבוע הזה כרוך בקבלות פנים, ראיונות, צילומים, ארוחות ערב, הכל עם בני משפחת המלוכה השבדית. אל הזוג מצטרף בנם, שאף הוא החל לשלוח את ידו בכתיבה, ומצפה לשווא לקבל אישור לכשרונו מהאב. 

    הסרט נע בין הפמיניסטי לקלישאתי, ובכל זאת אני חושבת שכדאי לראות אותו כדי להבין איזו דרך ארוכה נשים עשו בחמישים שישים השנים האחרונות, ואיזה דרך ארוכה עוד לפנינו. הבן כאמור מחפש את האישור של האב לכשרונו ככותב, וזה מזכיר את תסביך אדיפוס, שלפיו על הבן (או הבנים) לרצוח את האב רצח סמלי, כדי לרשת את מקומו לצד האם,  או לותר על הרצח הזה (פחד מסירוס), כדי להיכנס אל התרבות. מאז פרויד ולאקאן לא נמצאה דרך שבה נשים יכולות לכונן את עצמן בתרבות. לנשים יש מסלול אחר המודגם בסרט: בתם של בני הזוג יולדת בזמן שהם נמצאים בסטוקהולם. זוהי החלוקה מימים ימימה - גברים יוצרים את התרבות, ונשים יוצרות תינוקות וממשיכות את הדור. ואם כבר מדברים על המשכיות הדור, בתה של גלן קלוז, אנני סטארק, משחקת אותה בכישרון רב בגרסתה הצעירה.

    כדי להדגים את אופק הציפיות והאפשרויות העומדות בפני גברים לעומת נשים, כל הזוכים בפרס הם גברים,(אפילו גבר שנראה סיני, כלומר מבחינה אתנית אנחנו מתקרבים לשוויון, אבל רחוקים משויון מיגדרי) אפילו לא אשה אחת! איך זה יכול להיות? האשה היחידה על הבמה בזמן שהם מתאמנים על הקידות למלך שבדיה, כשיקבלו את הפרס למחרת, היא הצלמת. עצוב. כמובן שבכל המפגשים בין זוכי הפרס הגברים זחוחים, מלאי הומור ומלאים בעצמם. את הפרס מעניק גבר, וכל מקבלי הפרס מודים כמובן לנשותיהם, להן הם חייבים את ההצלחה שלהם.      

    לגבי ג'וזף קסטלמן הביטוי הזה אינו קלישאה, שכן בתחילת דרכו, כשהיה פרופסור צעיר לספרות, נשוי ואב לתינוקת, וחיזר אחרי הסטודנטית שלו ג'ואן, הוא ניסה לשלוח את ידו בכתיבה, אלא שהכתיבה שלו הייתה בוסרית, והמו"לים לא רצו לפרסם את כתבי היד שלו. אשתו שהייתה המוכשרת משניהם בכתיבה, שיפצה את כתב היד, שפורסם מיד וזכה להצלחה סוחפת. מאז היא כתבה את כל ספריו, כשהוא מבשל ומטפל בילדים, שהיו מנועים מלהיכנס לחדר העבודה כשהיא הייתה שם. פרס הנובל מגיע בעצם לאישתו שהביאה לו את הצלחתו ותהילתו עד לפרס הנובל. 

    האם הסיפור המוצג בסרט מופרך? לא ממש. למה ללכת רחוק? הסופרת הדנית קארן בליקסן שחיה בין השנים 1885 ל1962, חלק מהזמן בחווה באפריקה, (שם בעלה הדביק אותה בעגבת) , הבינה שבגלל האפליה המינית לא תצליח כסופרת, ולכן שינתה את שמה לאיזק דינסן. ואכן הצליחה לפרסם כגבר. שני סרטים מפורסמים, שניהם זכו באוסקר, נעשו על פי כתביה, "זיכרונות מאפריקה"(סידני פולאק, 1985) ו"החגיגה של באבט" (גבריאל אקסל, 1987). (גוגל אומר שיש עוד מעט סרטים שנעשו על פי כתביה). אז בחירתה של ג'ואן בסרט לא לפנות לקריירה ככותבת בשנות החמישים, היא לא מופרכת כל כך. 

    הבעל טוען שהסרט אנטישמי, כיון שאנו מבינים שדמותו של קסטלמן בסרט היא דמות של יהודי. יש לכך איזכור קל למדי, כמדומני רק כשהוא מתבדח על הבישולים הלא מוצלחים של אמו היהודיה עם הזוכים האחרים בפרס הנובל. מוכרת החרדה העולמית מהאחוז הגבוה של יהודים בקרב זוכי פרס נובל. (גם אלן צימרמן שהבריז ולא בא לקחת את הפרס), אני זוכרת שהמורה להסטוריה בתיכון הדגישה את האחוז הגבוה הזה בקרב יהודי גרמניה, עוד משהו שהביא לחרדה של הנאצים. כמו כן יש חרדה מהליבידו של הגבר היהודי: קסטלמן בצעירותו ולא בצעירותו הוא רודף נשים, כולן שיקסות, ויש סכנה כמובן שיחטיא נשים נוצריות חסודות. אני לא בטוחה שהסרט הוא אנטישמי בגלל זה, אפילו שהבימאי שבדי. ולא צריך להעלב מכל דבר!

    התסריט מצוין, וכך גם המשחק של גלן קלוז כג'ואן קסטלמן, ג'ונתן פרייס כבעלה, אנני סטרק כג'ואן קסטלמן בצעירותה, וכריסטיאן סלייטר, שהיה נעים לראותו שוב, בתפקיד הסופר הנודניק שרוצה לכתוב את הביוגרפיה של קסטלמן, ויודע את סודו. אני חושבת על זה שקלוז נוטה לשחק בסרטים מאד פמיניסטיים, גם "אלברט נובס" היה כזה, שם היא שחקה אישה החיה כל חייה כמעט כגבר כדי להצליח לשרוד ולהתפרנס מעבודה של משרת במלון.  אם לא ראיתם אותו אז רוצו. אסנת פיינזילבר ברדה - מרצה לקולנוע

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל