בסופו של דבר קילפתי את הסטיקר של עמיר פרץ מהאוטו.

יום אחרי האחד במאי, שאותו, בפעם הראשונה מזה זמן רב, לא ציינתי. לא שלחתי אימיילים סוציאליסטים, לא זמזמתי את האינטרנציונאל, לא צעדתי עם הנוער העובד והלומד (חניכי לשעבר) ברחובות.

רק לבשתי חולצת בורדו והייתי עצוב ושקט.

זה לקח הרבה זמן לקלף את הסטיקר מהאוטו. סרבתי לקלף. הייתי קלפן סירוב. חברים וקרובים אמרו שדי ומספיק והגיע הזמן להתפכח. חלק מהם אמרו את זה עם שמחה לאיד - אני חושב שזה מי שהצביע קדימה.

אני סרבתי.

סרבתי אחרי כשלון הבחירות. להפך, חשתי גאווה על ההצבעה למפלגת העבודה בפריפריה ובושה על הגזענות הסמויה של מצביעי העבודה הוותיקים. אז עוד הייתי בטוח.

סרבתי אחרי הבחירה בתיק הבטחון. אלא שעכשיו הספק התחיל לכרסם. שיננתי את 'תיק הבטחון הוא תיק חברתי מאין כמותו' וגם את 'נדאג לפנסיה לכל', אבל ידעתי, עמוק בפנים, שמשהו לא בסדר.

כשפרצה המלחמה הספקות התחזקו. לא הצטרפתי לצועדים ברחובות אבל עמדתי על שפת הכביש והבטתי בהם קרוע. ידעתי שהם צודקים ולא צודקים, כמו תמיד, ולא ידעתי מה לעשות.

אז נתתי לסטיקר להישאר שם כל החודשים האלה, הוא דהה בשמש, והתקלף בפינות, והתעלמתי ממנו כמו שהתעלמתי מרגשות האשמה והמבוכה שלי.

כשהייתי נער ראיתי את עמיר פרץ נואם ואמרתי לעצמי שהנה איש שאלך אחריו. כשנבחר לראשות מפלגת העבודה ראיתי בזה נס - נס מעמדי וחברתי. עשיית הבלתי יאומן. קול שונה, שמבטא את מה שאני חושב, שמציג אלטרנטיבה, שעומד מול המגמות האיומות שמכרסמות במרקם החיים שלי ושלנו.

התגייסתי.

שכנעתי.

כתבתי אימיילים.

הדבקתי מדבקות.

הסברתי לאנשים למה הוא צריך להיות ראש ממשלה. יש שניים שלושה קולות לעמיר פרץ ולמלפגת העבודה שהם באחריותי. רציתי להאמין שהוא הדבר האמיתי. רציתי להתעלם מהטעויות, מהביקורת ומהדיבורים מסביב, מניהול הקמפיין האיום והנורא, מהחצר הביזנטית. רציתי להאמין שיש אפשרות, סוף סוף, שיש מישהו להאמין בו. אחרי שרצחו את האדם האחרון שבאמת באמת האמנתי בו (האיש הראשון שהצבעתי עבורו, בלב שלם ובשמחה גדולה ועד היום אני יודע שזה אולי הצעד הפוליטי הנכון היחידי שעשיתי), כל כך רציתי להאמין שיש עוד במי להאמין! אז הרמתי טלפונים ודברתי עם אנשים, והתווכחתי, ועמדתי בקרנות הרחוב, ושמתי סטיקר על האוטו - אז יש שלושה ארבעה קולות לעמיר פרץ ולמלפגת העבודה שהם באחריותי.

באחריותי.

וזהו. אני לא יכול להתעלם יותר מהמבוכה, מהבושה ומהאשמה.

לאור אשמתי ואחריותי לנתינת כח למי שהפך להיות שר הבטחון, אני רוצה להתפטר בזאת ממעורבותי הפוליטית. נתתי לאופטימיות לעוור את עיני, לתשוקות הלב להכריע את ההגיון הקר.

קיוויתי שיש סכוי שמשהו יזוז קצת לטובתנו ולא רק לטובתם. הייתי טיפש ונאיבי וסחפתי אחרי עוד שניים שלושה אנשים. בסופו של דבר - הכל נשאר על מקומו, חוץ מ163 אנשים שלא נשארו כלל על מקומם.

אז אני מתפטר. אני משאיר את הזירה לליאור חורבים הרקובים ולאייל ארדים המקיווליסטים. לביבים ולברקים וללבניים, חבורות חבורות של חלשי אופי ומועטי חזון, שמה לי ולהם.

אני מתפטר כי אין מי שיבטא את הקול שלי, כי אין מי שמחפש את טובתי ואת טובתנו, כי אין מי שמפיח בי תקווה בלי לקרוע אותה לגזרים.

אני מתפטר כי מאגר האופטימיות שלי נגמר והיכולת שלי להאמין נשחקה.

העזתי לשגות בחלומות שעלו בדם.

אני מתפטר.