כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    אנה

    5 תגובות   יום שלישי, 16/10/18, 22:23

    עמדתי בפתח הצריף והבטתי החוצה.

    רק עתה קיבלנו הודעה שהאמריקאים הפציצו את המחנות ושהגרמנים ברחו.

    הייתי צעיר. רזה מאוד. צלעותי בלטו ויכולתי לספור את העצמות. הבטתי על רגלי וספרתי את עצמות רגלי. הבטתי על  כפות ידי וראיתי כיצד מורכבת ידי. ראיתי את עצמותי. את הפרקים את החיבור של הציפורניים ואפילו את הדם הזורם. יד שקופה.

     אותה כף יד, שפעם החזיקה את ידה של אמי ואבי ואת  ידיהן של אחיותי. אותה יד, שפעם הנחתי עליה תפילין לאחר הבר מצווה שלי. שפעם השתמשתי  בה להכניס ממתקים לפי וגם חלב ובשר ופירות ומאכלים אחרים. והנה היד הזאת כבר כמה חודשים ואולי  שנתיים ואולי יותר, איני יודע בדיוק כמה, גרפה אפר של מתים מתוך המשרפות. ואת העצמות האלו שלא נשרפו טוב, הייתי צריך להכניס חזרה. ככה עשיתי מדי יום וכל היום, מצאת החמה ועד הערב. ולעת ערב הייתי נכנס לכלוב הזה שבו החזיקו אותנו  כמו חיות. ואז היינו מקבלים מין נוזל דלוח, פושר וחתיכת לחם ולפעמים חצי תפוח אדמה,הם קראו לזה אוכל, כדי שיהיה לנו כח לגרוף מחר את האפר של המתים.

     

    אלו היו חיי. אבל אני שרדתי. אני חזק. אמנם אני רזה מאוד אבל עומד של שתי רגלי. כל שיני בפי. ושערי מגולח, מעת לעת,  אך לא נכנע והוא ממשיך לצמוח ולצמוח עד הגילוח הבא. הם לא מצליחים להכניע אותי. אני היהודי הקטן הזה, רק כמה שנים אחר הבר מצווה, שכנראה איבדתי את הורי ואת כל משפחתי. שבמקום לשחק ברחובות בכדור ולבלות ולרקוד וללמוד ולבנות את עתידי כצעיר אירופאי עומד  וגורף אפר של גופות, שהיו פעם משפחתי חברי ובני עמי. יהודים מכל רחבי אירופה. ואני עומד עכשיו בפתח המכלאה הזאת ושומע רק שקט. אין קול באויר. פה ושם אני שומע  אווירונים חגים באויר. זה בטח האמריקאים שמכניסים לגרמנים. ואילו פשוט נעלמו. הגיבורים האלו שידעו להצליף בנו, להשפיל אותנו לשרוף אותנו ולהרוס ולאבד אותנו כמו שאף עם אחר לא עשה מעולם, מאז תחילת ההיסטוריה האנושית, עכשיו הם בורחים. גיבורים על חלשים. על אנשים ללא נשק. אבל אם אתה נילחם בהם, הם נופלים ובורחים. הם לא על אנושים. גם הם נהרגים מיריות ואם היינו שורפים אותם, היה להם בטח אותו ריח.

     

    ופתאום אני רואה אותה.

     

    נערה צעירה. שיער שחור. תכולת עיניים ובטן הריונית מבצבצת לה בשיפולי ביטנה. והיא עומדת מולי.

     יפה ורזה.

    "מי את?” אני שואל.

    " אנה." היא עונה.

    "ומהיכן את?"

    " אני מהבלוק השכן."

    "והבטן? זה הריון אמיתי?"

    "אני חושבת שכן. איני יודעת אף פעם לא הייתי בהריון. אבל זה נראה לי אמיתי."

    "אנסו אותך?"

    "לא, זה מבעלי."

    "והיכן הוא?"       

      "מי?"

    " בעלך?"

     "איני יודעת." היא עונה בפיזור נפש.

     

     והיא מוסיפה: "היינו כמה שנים ביחד ביערות, יחד עם הפרטיזנים. לפני כמה שבועות תפסו אותנו ושלחו אותנו לפה. הוא נעלם לי ואיני יודעת היכן הוא. אני הצלחתי לשרוד. אני הייתי האחרונה שבאה לכאן. עבדתי כמו כולם ולא התבלטתי ושרדתי. ועכשיו אמרו שהגרמנים ברחו וכולם יצאו מהצריף. והתחלנו לחפש את הקרובים ואני מחפשת את בעלי."

    "ואם לא תימצאי אותו?"

    "לא יודעת מה אעשה. איני מכירה אף אחד אחר."

    "אולי תישארי איתי. גם אני איני מכיר אף אחד אחר. כל משפחתי נעלמה. כנראה כולם מתו. את רואה, אני צעיר אבל חזק. רזה מאוד אבל זה בגלל שאני פה כבר כמה שנים. אם נהיה ביחד, נוכל לדאוג אחד לשני. זה יותר קל. אבי תמיד אמר שיהודים צריכים להיות ביחד. הם מבינים אחד את השני יותר טוב. יש להם אותו מישיגעס."

    " מה יש להם?"

    " אותו שיגעון. תמיד אבא שלי היה אומר את זה. לכן הגויים שונאים אותנו. אם לא היה לנו את המישיגעס הזה אז לא היו אולי שונאים אותנו."

    "אבל מה עשינו לגרמנים?"

    " שום דבר. הם שונאים אותו בגלל המישיגעס הזה. זה מה שאבא שלי היה אומר כל הזמן.  שאנו עושים הכול שונה מהם. לא אוכלים אותו דבר. לא אוכלים חזיר. לא שותים אותו יין. מתלבשים אחרת. מדברים אחרת.  הכול שונה. זה המישיגעס. לכן הם שונאים אותנו."

    "ומה נעשה?"

    "נעלה לארץ ישראל. שם יהיו כולם יהודים ושם נסבול אחד את השני כי המשיגעס יהיה דומה. כולם יכירו את המישיגעס היהודי הזה. בבר מצווה שלי אבא אמר שצריך לעלות לארץ ישראל אבל לא הספקנו כי המלחמה התחילה ושלחו אותנו לכאן. ופה כולם מתו חוץ ממני, בגלל שאני צעיר וחזק. את רואה. אני כל כך רזה שאפשר לספור את כל העצמות שלי. ואני אעלה לארץ ישראל ושם אני אלמד להיות רופא."

    " למה אתה רוצה להיות רופא?" היא שואלת.

    "אני רוצה ללמוד את גוף האדם. תיראי את העצמות שלי כמה הם מסודרות. אחת אחת לפני הסדר. ומי יודע עוד איך זה נראה בפנים. אני מוכרח לדעת. זה מאוד מסקרן אותי. וגם אני רוצה ללמוד איך עובד הראש. איך זה יכול להיות שבן אדם אפילו שהוא נאצי, יכול לרצות לשרוף את בני מינו ולעשות להם דברים איומים כאלו. מוכרחה להיות לזה איזה סיבה רפואית. ואולי אמצא לזה תרופה. זה לא יכול להיות שאלוהים ברא את האנשים ככה."

    "אתה תמים."

    "ואת יפה."

    והיא חייכה חיוך תכול עינים. עינים כחולות שחורות מצער.

     " ואיך תגיע לארץ ישראל?"

    " אני לא יודע. אבל אני אמצא את הדרך. אני אצא מכאן ואחפש יהודים אחרים הם בטח ידעו. בטח יבואו לכאן שליחים מארץ ישראל כאילו שהיו בעיר שלנו לפני המלחמה ואמרו לנו לנסוע לארץ ישראל. אז,  אבא ואימא חשבו, שיותר טוב שאני אלמד ואגמור ללמוד ואחר כך אולי ניסע כולנו. וגם הם אמרו שצריך לחסוך כסף. אבל לא הספקנו ועכשיו כולם מתו. הם טעו. ואני צריך להתחיל הכול מחדש ולבד. אז אם תבואי איתי ביחד, אז נהיה משפחה. ואני ואת נהיה הגרעין החדש שממנה תצא משפחה חדשה. הנה כבר יש לך ילד בבטן. ובעוד כמה חודשים הוא  יצא  לאויר העולם. אני זוכר שאחותי הקטנה נולדה וגדלה. זה לא היה קל להורים שלי. אני קצת עזרתי.  ועכשיו היא מתה. אז אם תבואי איתי נהיה ביחד ונדאג שהתינוק שיוולד לך יחיה.  שיהיה לו טוב. זה נורא קשה לטפל בתינוק  לבד . אני יודע, כי עזרתי לאמא שלי לטפל באחותי התינוקת. אז מה את אומרת?"

    " אני אחשוב על זה . אבל אני רוצה קודם לחפש את בעלי. אני הולכת לצריפים של הגברים. תחכה לי אני אחזור."

    "אני אמתין."

     היא לא חזרה.

     אני המתנתי לה כמה ימים כמו שהבטחתי לה. לאחר מספר ימים הגיעו מכוניות ואנשים  ונתנו לנו אוכל ובגדים ואכלתי והמתנתי לה. והיא לא באה. אפילו לא ידעתי איפה לחפש אותה.  דמותה הדקה היפה והשברירית, עם הבטן ההריונית המבצבצת נשארה חקוקה בדמותי.

     הטלטלתי בדרכים כמו כולם. נעזרתי בשליחים ובארגונים והגעתי לארץ ישראל. ושם כמו שאבא  אמר כולם היו יהודים. לכולם היה אותו משיגעס.

     שלושה דברים נשארו לי בראש. דמותה של אנה, המראה של הידים שלי עם העצמות הדקות שבלטו מתוך העור שלי  וההחלטה שלי להיות רופא.

     עבדתי קשה. השלמתי את הלימודים וקיבלו אותי לאוניברסיטה. למדתי רפואה והפכתי לרופא. התאהבתי ונישאתי ונולדו לי ילדים. התמחיתי ברפואת נשים והפכתי למומחה למיילדות. אני הילד הקטן, שלאחר  הבר מצווה שלו פינה אפר של גופות משרפות של בני אדם. שעליתי לבדי לארץ ישראל קמתי לתחיה מחדש. ישר מן האפר. אני מיילד נשים ומייצר חיים חדשים. אני  הקטן ניצחתי את הגרמנים.

     יום אחד אני יושב בקפטריה של בית החולים ליד מחלקת היולדות והנה אנה הולכת מולי. אישה צעירה רזה עיניים כחולות שיער שחור. יפה ומצודדת כמו שרק אנה יכולה להיות. בטן הריונית קטנה מבצבצת לה בשיפולי בטנה. אני מביט בה ודמותה של אנה החקוקה במוחי עומדת ומסתכלת בי.

    ואני שואל אותה. " מצאת אותו?"       

    והיא עונה" את מי?"

    ואני אומר לה " את בעלך?"

    "מה, הוא פה? באתי לבד. מה, אתה מכיר אותו?" היא שואלת.

    "לא אני לא מכיר אותו." אני עונה לה.

    "אז למה אתה שואל אם מצאתי אותו?"

    אני לא יודע להשיב." אני לא סתם ניטפל אליך. אני רופא במחלקה המיילדות שאת כנראה הולכת אליה וחשבתי שאולי את מחפשת את בעלך."

    "לא. דווקא לא. אני לא הולכת למחלקת היולדות ואני לא מחפשת את בעלי . אני  מחפשת  את חברה שלי שקבעתי איתה פה. אני לא מטופלת כאן."

    היא אומרת.

    "ומה שמך?" אני שואל.

    " חנה. בעצם זה אנה, אבל קוראים לי חנה. היא עונה."

    "שם יפה אני אומר לה," ואני נרעד.

    "כן זה שם יפה. זה   על שם סבתי" היא אומרת.

     זיעה קרה מכסה את מצחי. ודמותה של אנא מתחילה לקדוח במצחי ומחשבת לצאת לאויר העולם. רקותי הולמות.

     ואני מגמגם. " הייתי רוצה לשמוע על סבתך." אני אומר לה." אולי אפשר להזמין אותך לקפה?"

    "אולי. תראה, אני מחפשת את חברה שלי. אני לא בטוחה שיש לי זמן. אולי אחזור, אם אספיק." היא אומרת. והיא מסתכלת בפליאה .

    "אתה רועד?" היא  מעירה

     " אני אמתין לך." אני אומר לה ומחייך במבוכה. והיא נעלמת במסדרון הרחב.

     

     גם אנה זאת לא חזרה.

     

    שם יפה אנה אבל אולי זה לא המזל שלי.

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/10/18 20:39:
      כמה יפה כתוב ומצמרר. אם רק היינו יודעים איך הראש עובד או מה המכנה המשותף של השגעון היהודי
        19/10/18 07:48:
      התפעלתי! זיוה גל לפניי מביעה בדיוק מה שהרגשתי. שבת שלום, עמוס.
        18/10/18 17:50:
      כתוב מקסים, מלמד ונוגע ללב. מחזוריות החיים על אף הכול, מעוצבת גם במבנה הסיפור.
        17/10/18 20:40:

      סיפור מרגש.

        17/10/18 09:36:
      חנה אם שואל ואנה אם מרים, דמויות שנכנסו להריון עקב התערבות אלוהית.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין