כותרות TheMarker >
    ';

    "כיכר החתולות"

    קטעים ספרותיים, ישנים וחדשים.
    הגיגים.
    מאמרים.
    מכתבים אישיים.
    כל הזכויות שמורות ©

    ארכיון

    0

    האיש האדום והתמונה

    0 תגובות   יום שבת, 20/10/18, 14:33

    פתח דבר 

    הסיפור שלפניכם הינו פרי עטה של חברתי הטובה אולגה מורושרינה. באדיבותה האצילית, היא אישרה לי לתרגם את הסיפור לעברית ולפרסמו בבלוג, כמו שהיא פרסמה אותו בבלוג האישי שלה ברוסית. 

     

    האיש האדום והתמונה

    מאת אולגה מורושקינה

     

    גבר ואישה גרו יחדיו בדירה נחמדה לא הרחק ממרכז העיר. מה היו שמותיהם, בני כמה הם היו ובמה עסקו – כל זה אינו מעניין כי הם לא הנקודה החשובה בסיפור.

     

    האישה אהבה לצייר כשהיה לה זמן ומצב רוח מתאים, והגבר, לצורך פריקת העצבים, התאגרף עם האיש האדום עשוי לטקס. פעם דמיין שזה הבוס הרשע שלו, פעם – שזה עובר אורח מקרי אשר דחף אותו ברכבת. והאיש האדום בשתיקה וענווה ספג את כל המכות בפנים חסרי ההבעה, בכתפיים ובחזה.

     

    במשך הזמן הגבר מאס באיש האדום. הם הפסיקו למלא את הבסיס של הפסל במים, כדי שיהיה קל יותר להזיזו בזמן ניקיון הבית. ובכל זאת, הוא נותר בדירה – אביזר נוי מוזר ולא נחוץ, אך יחד עם זאת משעשע.

     

    ואילו האישה המשיכה לצייר.

    כאשר סיימה את התמונה התורנית, היא לקחה אותה למסגור, ולאחר הטיפול התמונה נעשתה יפה עוד יותר: הפספרטו המסוגנן והמסגרת החיננית גרמו לתמונה להיראות מושלמת. אז האישה העמידה את התמונה על דלפק הצייר שבביתה, והתמונה עמדה שם עד שהאישה הביאה מחנות המסגרות את היצירה הבאה. האישה לא נהגה להשתמש בדלפק הצייר במטרה לשמה הוא נועד, והוא, בדומה לאיש האדום, שימש כאביזר נוי בעיצוב הבית.

     

    יום אחד האישה החלה לצייר דיוקן של צעירה אלמונית.

    היא מעולם לא פגשה את הצעירה הזאת, אלא המציאה אותה. הייתה זו דמות מופשטת: כובע רחב שוליים עם סיכה, אשר כיסה את פני הצעירה למחצה, כך שרק עין כחולה אחת מביטה מתחתיו, כפפות מעור דק, סיגר בין האצבעות הדקות, שפתיים שחורות.

     

    אולי היה זה חלומה הסודי של האישה להיות כזאת: צינית, נועזת, קשה להשגה, אחת שאוהבת קוקאין ונסיעות מהירות ברכב יוקרתי עם גג נפתח. אחת עם האודם השחור על שפתיה והסיגר בין האצבעות, מסתתרת מתחת לכובע רחב השוליים. ואולי האישה כן הייתה כזאת, אך הסתירה זאת מכולם. מי יודע?

     

    בכל אופן, האישה התאהבה ביצירתה יותר ויותר. היא ציירה בפרטי פרטים כל קו ונקודה המרכיבים את אבן הסיכה, את האפר של הסיגר, את קיפולי הכפפות. ורק את הפנים היא ציירה בצורה מופשטת, במרומז.

     

    חבריה ומכריה לא היו שותפים להתלהבותה בקשר לתמונה.

    אבל היא מיד לקחה אותה למסגור, הביאה הביתה, כולה קורנת מאושר, והעמידה על דלפק הצייר. כל כמה זמן היא ניגשה אל התמונה והביטה בה ארוכות. וגם האלמונית מהתמונה הביטה באדישות ויהירות בעינה היחידה. ונראה היה שבקצה הסיגר שלה האפר הולך ונכלה לאטו.

     

    אחר כך הגיע הלילה. האישה והגבר נכנסו לחדר השינה. גשם זלעפות ירד בחוץ, ואיש מעולם לא ידע מה התרחש בחדר הסמוך.

     

    למעשה, שום דבר מיוחד לא קרה שם.

    פשוט האיש האדום, שלא הוריד את מבטו מהתמונה, לפתע אמר: “ואו!”

    ייתכן שאילולא היה יצוק מלטקס אלא מפוסל מגרניט או ברונזה, ודמותו לא הייתה דמות ספורטאי אלא אביר או משורר, הוא היה מדבר אחרת.

     

    הוא היה אומר לה: “גברתי, כמה שאת נראית נפלא! אינני יודע מי את, אבל אני מאוהב בך מאותו רגע שהופעת כאן בחדר!”

    אבל הוא לא היה אביר, ולא משורר, אלא רק ספורטאי עשוי לטקס, האיש האדום. ולכן הוא אמר: “ואו!”, שזה היה ביטוי לשיא ההתלהבות מצדו.

     

    האלמונית מהדיוקן הניפה את ריסיה הארוכים ולא אמרה דבר.

     

    "את כל-כך יפה!” - המשיך האיש האדום. - “אבל לא טוב שאת מעשנת. ועוד סיגרים".

     

    הדיוקן לא זיכה אותו בתשובה.

    האיש האדום היה אובד עצות, הוא לא ידע מה לומר עוד. טוב, גם אדם רגיל, אילו חטף מכות בראש באותה תדירות כמו שחטף האיש האדום, קרוב לוודאי היה חווה קשיים עם אוצר המילים.

     

    לאחר שתיקה ארוכה, האיש האדום אמר:

    "בטח... מה את צריכה אותי? הנה, איך את נראית... ואני, אין לי אפילו ידיים כדי לחבק אותך".

    השלהבת על קצה הסיגר דלקה קצת יותר.

    והאיש האדום המשיך:

    "תכלס, מה קשור ידיים... כואב לי בחזה. הרביצו לי כל-כך הרבה בחיים, ואני לא הרגשתי כלום. ועכשיו אני מסתכל עלייך, ומשהו פועם לי בחזה, פועם כל-כך חזק...”

     

    הגשם הפך לסופה – סופה עוצמתית של חודש מאי, עם רעשי הרעמים, נפצוצי הברקים ומשבי רוח עצומים.

    החלון נפתח, דחף מן האדנית את העציץ שנפל והתנפץ על הרצפה, והרוח פרצה לחדר ונעשתה חזקה יותר.

     

    דלפק הצייר התנדנד, והתמונה, באיטיות ואי-רצון, החלה ליפול.

    האיש האדום מיהר בכל כוחו. כמה שהוא רצה להציל אותה, למנוע ממנה ליפול, לרכך את נפילתה אם לא בידיים, אז לפחות באצמעות הכתף היצוקה!

    אך התמונה כן נפלה ונשברה. רסיסיה התערבבו עם האדמה ועם רסיסי העציץ. ומעל כל זה שכב האיש האדום, ופניו צמודים אל התמונה.

     

    בבוקר האישה אמרה לגבר:

    "זרוק אותו כבר סוף-סוף! או מסור למישהו. הוא רק מפריע פה, שבר את התמונה. כנראה נפל ממשב הרוח ודחף את דלפק הצייר.

     

    כעבור יומיים התמונה הייתה ממוסגרת מחדש, עם זכוכית חדשה. שום דבר לא העיד על התקרית הלילית שהייתה. היא שוב עמדה על דלפק הצייר, אדישה ומסתורית.

    האיש האדום לא היה יותר בחדר.

     

    מאי 2009, מוסקבה

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה