כבר שנים מספר שלא כתבתי דבר בדה מרקר קפה. היום במוסף של הארץ למדתי לצערי לדעת כי בתיה אפולו נפטרה החודש בביתה שבעמוקה. את בתיה הכרתי ,דרך הדה מרקר קפה ואחר כך גם קצת בחיים האמיתיים. בילדותי הערצתי את הציירת המחוננת והיפהפיה שעיצבה בין היתר את עטיפת ספרו הקנוני של בן זוגה :
דן בן אמוץ , " לזכור ולשכוח." ואת דלת מעונם המשותף ביפו .. הייתה חברה בקבוצת הציירים 10+ שלפני כעשר שנים הייתה להם תערוכה נוספת במוזיאון תל אביב לאמנות. בתיה אפולו הייתה בן אדם מכוכב אחר, מיוחדת ורגישה באופן קיצוני ובררנית מאד בקשר עם אנשים. גרה לה בשנים האחרונות לבדה בעמוקה , כשרק כלבתה מארחת לה לחברה . למרות היותה ציירת מחוננת כמעט ולא יצרה דבר אחרי מותו של דן בן אמוץ .
באחד הפעמים עליתי לגליל להתארח בצימר בעמוקה היפהפיה , הבית של בתיה היה הראשון משמאל אחרי הכניסה ליישוב והיא קבעה להיפגש אתי ועם רעייתי ,לא בביתה כי אם בקפה הצופה על הנוף מחוץ לעמוקה הייתה שיחה נהדרת , הכי לא שיגרתית ורחוקה מסמול טוק. שיחה על החיים ועל המוות ועל יצירה . סיפרה על כוס הקוניאק הקבועה שהיא נוהגת לשתות בכל ערב. ,לא רק שהתעקשה להזמין אותנו לקפה , היא אפילו הביאה לחבר הוירטואלי שלה מתנה , טישרט לבנה עם כיתוב של קוניאק צרפתי. ששימשה אותי שנים רבות לאחר מכן, כבר אז לא הייתה בקו הבריאות. הצטערתי לקרוא על לכתה. יהי זכרה ברוך |
