כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    ידידי האופרה הישראלית באיטליה אוקטובר 2018

    0 תגובות   יום שבת, 27/10/18, 13:05

     

     

    הנסיעה למילאנו התחילה כראוי עם טיסה  באל על, שאפילו יצאה בזמן. הנסיעה היא לפסטיבל וורדי שנערך בפארמה, עיר ליד מילאנו. הטיסה עברה בנעימים כשמרבית חברי הקבוצה כחמישים במספר, מנצלים את הטיסה,  להשלמת שעות השינה, עם חיסכון והכנה לעתיד. הוותיקים בין הנוסעים, יודעים כבר מתוך ניסיון שזה לא הולך להיות קל. עם עליזה יפו יו״ר האגודה של הידידים של האופרה הישראלית, לא  ישנים הרבה. יש כמה משתתפים חדשים ותמימים, שעוד לא יודעים את זה והם מבזבזים את הזמן בשיחות בטלות.

    היא לוקחת אותנו למקומות שלא היינו ולמקומות שלא היינו נוסעים בעצמנו בחיים, אם היינו לבד, וגם לא היינו מגיעים כי בטח לא היינו מוצאים כלום. זה לא הכסף, וזה לא העניין, זאת העצלנות היכולת והגיל שמחבלים בנו. ואצל עליזה מה לעשות, המנוע עובד אחרת. כך, שזה לא פלא, שבסוף המסע שלנו, לאחר חמישה ימים, כולם תשושים וישנים בעמידה וחלקם נמצאים תחת הרושם שהם מטיילים  כבר שבועיים. רק מנוע אנושי כמו עליזה יכולה לארגן חמישים קשישים לסחוב אותם באוטובוס, לקנות להם כרטיסים למופעים, להכין מלון, לריב על המחיר, לדאוג שכולם יגיעו בזמן וגם לאפשר לכולם להתלונן, בלי סוף.  אין כיף גדול מזה. גם לבלות וגם להתלונן. אבל למה עליזה צריכה לעשות את זה, זה לא ברור לי.

    והנה הגענו לאדמת מילנו. נשיקה לאדמה ואנו מתמסרים להוראות עליזה והמדריך אורי, שהוא  יהודי חביב ישראלי לשעבר שנתקע במילנו לפני שנים רבות  והוא מסביר לנוסעים על ההיסטוריה של איטליה על איחודן של הנסיכויות הרבות למה שנחשב כאיטליה כיום ועל מה שנראה בטיול המיועד. אולם נראה שאף אחד לא ממש מקשיב .קודם שיספר ,במה  שכולם מתעניינים. מי ומה הוא[Office1] , ובן כמה. ממש שאלות חשובות לטיול. ורק אחרי שהוא סיפר שהוא למד רפואה בגלל ההורים הישראלים הגאים  שמחזיקים את התעודה שלו של רופא על הקיר בבית או אז  הוא עזב הכול הוא הלך אחרי אהבתו האמיתית שהיא המוזיקה והכינור, המכשיר המוזיקלי היהודי האולטימטיבי. טוב זה ברור מה יותר שווה להגיד לשכנים ״הבן  שלי רופא״ או״ הבן שלי מורה לכינור״. אחרי ההכרות האינטימית עם המדריך הואלנו להקשיב ואז  שמענו ממנו שהשם "איטליה "הוא ממקור עברי. אי -טל- יה, יעני, האי של הטל של אלוהים. וגם אמר שישי עדויות שהיהודים באיטליה קדמו לרומאים. סיפור זה ממש גרם לי לדיכאון כמעט קליני. למה נולדתי  בתל אביב ,לא יותר טוב בטוסקנה? ובהמשך כבר הקשבנו לו, כל הדרך  לפארמה,.שם לפי התכנית נבלה מספר ימים.

    לאחר שעתיים, הגענו למסעדה ששוכנת על אם הדרך ושם, כולם, מורעבים,  מתייצבים  לקריאתה של עליזה לצאת מהאוטובוס ומתגלגלים למסעדה. המקום מעניין. זאת חווה של איזה אציל איטלקי כפרי מהמאה ה17 שכנראה יצא למלחמה באויביו  והיה כנראה בטוח שינצח במלחמה והשאיר את ביתו ורהיטיו כמו שהם ולא חזר, כהול נראה כמו שהוא השאיר. בכל מקום אפשר היה להריח את ריח המגפיים והגרביים הישנות שלו. המקום מקושט כולו בכלים ששימשו את האציל בהכנת המזון למשפחתו ועובדיו. כל ש אם הייתם מרימים את הראש באולם האוכל  יכולתם לחבוט באיזה מחבת ישנה או באיזה תרווד עתיק שבחשו בו  בסירים, בעת שהכינו מרק כפרי מן הפרות הלבנות שרעו מסביב. אשר געו  בציפיה להאריך את הזמן של השהיה באחו הירוק לפני שיהפכו להיות תבשיל לתיירים רעבים מזדמנים. בצד המסעדה יש מלון אורחים, שאף הוא בנוי מחדרים של האציל שעזב  והם מקושטים בדקורציה עתיקה מתאימה. גולת הכותרת היא המרתפים של האחוזה, יש שם מרתף יין מרשים ובנוסף ראיתי שם אלפי רגלי חזירים שהיו תלויית על התקרה כמו עטלפים וגם חלקם מאוחסנים בארונות מקוררים. ממש בנק של חזירים, שמשמש את אורחי המסעדה. בצד המחסן העצום יש תרשימים וציורים ואף תמונות כיצד החזיר, שהוא בעל חיים, שלפי מה שנאמר לי, צורח מרות, כאשר הגויים מנסים להפוך אותו בתהליך ארוך, לפרושוטו. מפני שהוא כנראה לא אוהב את העניין. אבל כדי לשמר את הזיכרון של התהליך, מנהלי המסעדה טרחו והכינו תערוכה מתמדת על קיר המרתף," איך להפוך חזיר, לפרושוטו." קצת מבחיל. בניגוד לפרות הלבנות שרעו מסביב, חזירים של ממש לא ראינו שם. שתינו ואכלנו את כל מה שהוצע לנו, שהיה גם טעים. אני מעריך, שלאחר שהלכנו, המסעדה נסגרה לשבועיים לחידוש המלאי. טעמנו זה מזה וזה מזאת, מילאנו את הבטן ביין, שהרדים אותנו עד שהגענו למלון הנחמד .

     

    החדרים במלון נאים ומרחיבים את הדעת,  מזגן ,מקלחת טובה. אין זמן ליהנות צריך צאת  מיד להופעה. הולכים לצפות ב"מקבת". האופרה של ורדי עיבוד של מחזה של שייקספיר על המלך הסקוטי הרוצח. ההליכה הקצרה שנדרשה מהקבוצה מהאוטובוס לאולם, כבר זכתה לתלונות, משום שמסלול ההליכה נחצה בטורי אבנים שלא איפשרו לזוגות המאוהבים שבקבוצה, ללכת יד ביד. משהו כמו שביל לא הרמוני ולא רומנטי וכך אפשר היה להתלונן בכיף, כבר על ההתחלה. האופרה הייתה עיבוד והפקה מודרנית ומהממת. התפאורה מינימליסטית וזכתה לאהדה של כל החבורה ואפילו עוררה ים של פרשנויות. יבנו בשורות הראשונות וראינו לשחקנים ולזמרים  את הלבן בעיניים. הזמר הבולגרי שגילם את מקבת, היה לבוש בחליפה רגילה ולא מאופר ונראה כמו מנהל סופרמרקט בזמן העבודה  ולא כמו רוצח סידרתי שהוא גילם ובכל זאת הרשים, ואף זכה למחיאות כפיים רמות מכל הקהל, על שהסכים לבקשת הקהל, לשיר פעמיים את אחת האריות היפות, שבסוף האופרה. זאת הייתה מחווה נאה לקהל האוהדים. והפרשנויות רבות. והגרסה המעניינת מכולם, הייתה שלא צריך להיראות כמו רוצח סידרתי, הם נראים אותו דבר. אפילו מישהו הזכיר את אייכמן, זכר נבל לקללה, שנראה כזכור כמו מנהל הסניף של הדואר ברמת אביב ובכל זאת היה רוצח סידרתי ואחראי על משלוח יהודים לשריפה ואבדון. הערב נגמר בהליכה בשנית, בשביל הלא רומנטי לאוטובוס ומשם למלון, כשקהל הנוסעים מפהק ובקושי מוצאים את הדרך לחדרים, לאחר יום גדוש מלא בחוויות.

    למחרת, יצאנו מלאים מארוחת הבוקר במלון ונסענו למודנה, עיר קטנה, באזור שם ביקרנו  מחלבה שמייצרת  ליצור גבינת פרמזן. שמקור שמה הוא "פארמה" שם העיר,  ו"ר'גנו" שהוא שם האזור.  התהליך של היצור  מעניין ומזכיר לי כיצד אמא שלי, הייתה עושה גבינת לבנה מהחלב החמוץ שהיה נשאר בסיר החלב, אם שותי החלב במשפחתנו, לא הספיקו לגמור אותו בתוך יומיים. יש לזכור שאת החלב של פעם, היה החלבן מביא הביתה פעמים בשבוע בכד גדול שהיה לו מכסה של ליטר, אותו היה מוזג לסיר שאימי או הילד התורן החזיקו והמתינו לו בכניסה לבית. לאחר שהיתרה החמיצה, הייתה אמי מבשלת אותו עם מלח והייתה משאירה אותו בתוך חיתול, של התינוק התורן של המשפחה  ושם הוא היה  מתגבש ומטפטף עד שהיה מתגבש והופך לגבינה. האיטלקים למדו את הפטנט מאימא שלי, אבל שכללו אותו.  את החלב אוגרים   במיכלים  ענקיים שמכילים 600 ליטר כל אחד, מוסיפים אנזים מן החי שמופק מקיבות של עגלים (שקוראים אותו רנט למי שמתעניין) ואת גושי החלב שהתגבש מן החלב המתחמץ והאנזים, עורמים בחיתולים ענקיים של מתאבקי "סומו" ולאחר מכן דוחסים את החיתול עם החלב המתגבש בתוך תבנית עגולה בקוטר של גלגל של עגלת ילדים. לאחר יומיים של טפטוף משרים את גלגלי הענק  באמבטיות של מי מלח ומשאירים ליבוש ולאחסנה למשך שנה עד שהמחיר מגיע ל300 שקל לק"ג. אם מחכים שלוש שנים, זה עולה יותר . הפרש המחיר הוא בגלל הריבית אבל הם אומרים שזה בגלל הטעם. זה הביזנס. טעמנו וקנינו והתפללנו שהגבינה תגיע ארצה במצב של אכילה.

    אחרי שהתבסמנו מהגבינה נסענו לראות את פלאי החומץ הבאלסמי.  נסענו לחווה חקלאית שמכילה  קבוצת בנינים יפה במצב טוב ועתיקה למראה שממוקמת במרכז של אחו ירוק מלא בגפנים מוריקות. המראה הפסטורלי משפיע על התיאבון, והרעב התחיל להציק לנו, למרות שלא עבר זמן רב מארוחת  הבוקר ומטעימות הפרמז'ן. את פנינו קיבלה יפיפיה שחורת עין ושיער שהסבירה לנו כי החווה שייכת למשפחת לאונרדי שהם מנהלים את המקום מזה כמאתיים שנה.תהליך היצור הוא פשוט . הוא דורש דייקנות וסבלנות. גידול הגפנים מסביב מיועד לבאלסמיקו שלהם שהוא לפי דעתה, המשקה האולטימטיבי לטיפול כאב גרון. עד אז חשבתי שחומץ באלסאמי הוא תבלין לסלט. את הענבים המיוחדים מהזן המיוחד שגדלים רק שם,  סוחטים ומיצרים מיץ ענבים. אותו מחממים ל72 מעלות ומעבירים לחביות מיוחדות ומשאירים בחבית פתח מרובע שמכוסה בבד כותנה.                                                                              

    מכאן מתחילה הסבלנות. המגע של מיץ הענבים המחומם עם החמצן ועם הבקטריות המיוחדות שלדעת שחורת השיער מצויות באופן בלעדי באוויר הפסטורלי של החווה ורק שם, גורם להסמכת ולהשחמת הנוזלים. לאחר שנה מעבירים את הנוזל  לחבית קטנה יותר וכך נוהגים במשך שבע שנים .נפח החבית השביעית הוא כרבע, מאחותה הראשונה. לאחר שמעבירים את הנוזל מחבית לחבית,  יוצאים למנוחה של שנה . ממש קל. רק צריכים לא להתבלבל בתאריכים. בינתים מארחים תיירים כמונו. אחרי שטעמנו בלסמיקו בן 30 שנה שזה, ממש מתוק וטוב וממש יקר,  עברנו לחלק האהוב עלינו וזה הכיבוד. הושיבו אותנו באויר  הנפלא  והגישו לנו תקרובת של לחם ופרושוטו. כמובן שכל שולחן לא בדק היטב  מה מגישים ליושביו ,אלא מה מגישים לשכניו.כי הרי הדשא אצל השכן ירוק יותר ואחרי שהשתכנעו שכולם קיבלו אותו דבר, זללו את מה שהוגש. אי אפשר להתאונן על התיאבון. שחורת העין היפה הסבירה שכך הם מנהלים את העסק ושהיא דור שביעי למיסדים. ושכך כל דור דואג לרווחתו של הדור הבא במשפחה .זה נשמע מאוד יפה ואני רק מקווה לטובת המשפחה שהם מייבאים בני ובנות זוג מהסביבה ולא שומרים על טוהר הגזע המשפחתי.שכן זה שיקול חשוב אפילו אם רוצים לשמר את הקפיטל המשפחתי ואת האושר והעושר כמה דורות באופן בלעדי בתוך משפחת לאונרדי.

     

    משם, יצאנו למוזיאון המכוניות של פרארי. אילו הן מכוניות ספורט שמעולם לא משכו את ליבי אולי בשל המחיר שלא היה בהישג ידי בנעורי וכשבגרתי, ואולי יכולתי לקנות, לא היה לי סיכוי להיכנס אליהן ועוד יותר בלתי אפשרי לצאת מהן, ומכיוון שלא רציתי לישון בתוך מכונית כל חיי ויתרתי על החוויה של הנהיגה בפרארי. אבל היה מעניין לראות, כיצד יזם איטלקי מצליח לשלהב את ההמונים בגזרה מיוחדת של מכונית שכולה מנוע ופח ומוכר את האשליה הזאת, במחיר שלא שווה לכל נפש. הוא היה גאון בשיווק ללא ספק ומגיע לו שיהיה לו מוזיאון על שמו בכל זאת הוא אחד מיצרני ההבלים בעולם הזה.

     

    יום שישי היום. וקצת לקראת כניסת השבת, יצאנו למסעדה מקומית שם הוגש לנו מבחר תבשילים איטלקי. היה טעים. כדי להנעים לציבור ולהזכיר להם את המקור הלאומי שלהם, התבקשתי לקדש על היין ברוח מסורת ישראל. הקבוצה האזינה בקשב וחלקם אף עמדו כראוי. ובסופו ניהלתי מו״מ לא מוצלח עם יו״ר  האופרה שלנו שרצה להוריד משכרי כחזן לעת מצוא, והציע שאסתפק בשכר המשולם לי עבור כתיבת יומן הטיול. אני אשקול באהדה. שמחתי שמספר חברים מהקבוצה הראו בקיאות בהלכה היהודית והעירו לי בנימוס כי אסור היה לי לקדש על יין נסך. זה מראה שלא צריך הדתה, זה מוטבע בנו, להיכן שנלך. לא משנה מה אוכלים כשר, לא כשר, בשר עם חלב, ומאכלות אסורים אחרים, אבל זוכרים תמיד כמה עקרונות ביהדות, שעליהם לא שומרים, אבל זוכרים.

     

    יום חדש.

    לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לקרמוניה. עירם של סטרדיואריוס ויעל, ישראלית בונת כינורות, שמחקה אותו והולכת  בעקבותיו. פתחנו את היום בביקור במוזיאון של בוני כלי הקשת ובהם נתוודענו לצליל למראה ולמחיר של הכינורות שנבנו לפני חמש מאות שנה. האוסף שהוצג, היה מרשים ויקר. הצטערתי שלא שמרתי את האקורדיון שאבי המנוח קנה לי בילדותי, עם המחירים של אילו יכול להיות שגם הכלי המרוט הזה היה שווה משהו. לאחר שהאזנו לנגינה על כלי עתיק על ידי נגנית צעירה בהרבה מהכינור ומאיתנו,לשם שינוי, הלכנו לסטודיו של יעל, שם קיבלנו הרצאה והדגמה מקיפים על בניית כינורות. ברור שהחלק המעניין את הקבוצה היה, אם יש לה ילדים וכמה עולה כינור שהיא מייצרת בעמל ידני כה רב. לא שמישהו רצה לקנות אבל מיד ידענו כמה כסף היא עושה בשנה, כאשר[Office2]  היא צריכה גם לטפל בבנה בן החמש וגם לבנות כינור כל חודשיים ולהוציא ממנו 12000 יורו .תעשו את החשבון לבד. כנראה שאי אפשר להנפיק. אותה בבורסה הלוהטת שלנו. היא הסבירה באופן מדויק וסבלני איך בונים כלי כמו  כינור. אני בטוח שבסין הם מייצרים חיקוים של סטרדיואריוס באופן מסחרי תוך שימוש בטכניקות ובכלים מודרניים כמו מחרטות ממוחשבות. לא הבנתי איך מושפעת איכות הצליל של הכינור, אם ידה המלטפת שפצרה את פלטת העץ על ידי פצירה ידנית  במשך יומיים ולא איזה מחרטה משוכללת במשך דקותיים. אבל כנראה מסורת, היא מסורת, היא מסורת ואין לה תחליף.

      בערב יצאנו לתיאטרון שהיה ממוקם[Office3]   במה שהיה פעם מרכז השלטון המקומי שבעיר. הבניין מפואר וכלל בעבר כנראה, גם בית סוהר . לפני המופע, הוזמנו לקוקטייל בתיאטרון הסמוך, שם קיבלה את פנינו מנהלת פסטיבל ורדי . אחרי ברכות קצרות משני הצדדים הוגש לקבוצה כיבוד, קצת חסכני. הקבוצה המורעבת פשטה על התקרובת שנעלמה תוך דקות. האיטלקים ההמומים לא השתכנעו ולא הוסיפו אף מגש. לאחר המתנה ארוכה, הבינו חברי הקבוצה שיותר כבר לא יהיה ויצאנו קצת מורעבים, לארמון הסמוך לצפות במופע. שם הוצג האופרה של ורדי ה טרובדור. המופע היה מודרני. כמעט ללא תפאורה הזמרים ששרו יפה ,לבשו כולם שחור והתנועעו כרובוטים. לאורך כל המופע הושיב הבמאי על הבמה שחקן שהיה לבוש ומזוקן בזקן לבן ונראה כמו הקומפוזיטור ורדי  בכבודו ובעצמו כמו שהוא נראה בתמונות הרבות שהוא מככב. וכל אחד מהצופים שאל עצמו "מה ורדי עושה על הבמה?" גם השחקן כנראה שנהנה מהעניין ומדי פעם היה מנפנף לקהל ומגחך. הוא לא השתתף במופע באופן אקטיבי,  אבל זה עורר תגובות מעניינות אני סברתי שזה לא ורדי על הבמה  אלא הרבי מלובביץ, שמסתכל עלינו ואומר ״ יהודים, למה באתם, לכו הביתה, המופע לא ישתפר״ חלק מהקבוצה שמע לו ופרש בהפסקה  וחזר למלון. גם אני רציתי להצטרף לפורשים, אבל בלחץ אשתי נשארתי. וטוב עשיתי. כי החלק השני ממש השתפר בייחוד שהבמאי שילב שם קטעי בוקס של חבורת רקדנים  במקום רקדני הבלט שבדרך כלל מופיעים  בהפקות קודמות שראיתי ,שהיו משלבים שם. היו שמצאו בזה איזה אמירה של הבמאי, שהושיב את ורדי על הבמה יחד עם הרקדנים  שרמז  למשחקי המלחמה שנוהגים בהם בני האדם ולוורדי שגיחך על המין האנושי. אין ספק שההפקה עוררה עניין בקבוצה שכן ההתייחסות אליה ועל האמירות השונות של הבימוי היו יוצאות דופן ונשמעו כמה פרשנויות מעוררות עניין, שנמשכו עד שהגענו בחצות הלילה למלון.

    למחרת  נסענו לבוסטו, עירו של המלחין ורדי לכבודו נערך הפסטיבל. אין ספק שהאיש  היה גאון .ביקרנו בביתו של חותנו שם שהה כמה שנים ולאחר מכן כשהתפרסם והתעשר הוא קנה את מחצית הכפר בו גדל. שם הוא הקים לו אחוזה לתפארת כמו של הטייקון המצוי . כך שאפשר בהחלט לקבוע  שהוא היה  גם גאון מוזיקלי וגם טייקון נדל״ן. במוזיאון  למדנו עליו פרטים רבים מפי מנהל המוזיאון שבלנות רבה עמד והקריא לנו מרשימה שהכין כל מיני פרטים ביוגרפיים מעניינים שאת מרביתם לא שמעתי בשל הקול החרישי שלו ואזני הלקויות. אז למדנו כי ורדי חי בחטא תקופה ארוכה עם אשתו  השנייה שהייתה זמרת אופרה. אני מציע לא לספר את החדשה המרעישה לסרת התרבות שלנו שלא תאפשר להציג אופרות של ורדי בשל חיי החטא שחי ומי יודע אם הדתיים ישמעו שרוצים להציג אותו הם עוד יפילו את הממשלה. בקיצור שקט בעניין הזה. ראו הוזהרתם.לאחר שהיטבנו ליבנו במטבח המקומי הלכנו לבדוק אם אפשר להיות מלך ליום אחד ואכן אפשר. איך? נכנסנו  לתיאטרון ורדי המקומי שהוא מבנה קטן ונחמד וקיבלנו מקומות לא טובים, כך יצא בחלוקה. היינו אמורים להצטופף, בתא קטן, שבמקרה הטוב לו ישבתי שם, הייתי יכול לראות לכל היותר את צופי האופרה שישבו מצדו השני של התיאטרון, או להסתפק בשמיעה בלבד. לפיכך, ירדנו לאולם," אני ורעייתי" כמו שאומר תמיד, המלך ביבי הראשון ושם לשמחתנו מצאנו שני כסאות פנויים והתנחלנו בשמחה. והאופרה מלך ליום אחד, הייתה מרהיבה. שירה  וריקודים  מופע צבעוני ושמח כמו שצריך. טובי לב השלמנו את היום הנהדר בארוחה איטלקית מעולה עם כל השטיקים. פיצה ורביולי פסטה ואיזה קרם משמין וטעים שאשתי מנעה ממני לקחת ממנו תוספת. היה אחלה.

    למחרת, חוזרים למילאנו ,לצפות בארנני. הדרך ארוכה והקבוצה כידוע לא מורכבת מצעירים חסרי מנוח. ומה לעשות, באמצע העיר, כולם רוצים לעשות פיפי. הנהג עצר בדבל פרקינג והמדריכה שהחליפה את אורי הסבירה שאפשר להיכנס לכל בתי הקפה שבסביבה. החברים פשטו  על בתי הקפה. מנהלי בית הקפה הוי המומים לא ידעו מאיפה באה להם קבוצה של קשישים שבמקום לאכול משהו מצטופפים בשירותים. אבל כיבדו אותנו. אני מניח שבארץ היו מגרשים אותנו. מזל  שכמה מהאורחים הלא צפויים הצילו את שם המדינה והקבוצה וגם הזמינו קפה וזאת כדי להסיח דעת המארחים ולהצניע את כוונת השטינקרים ואולי בגלל הקפה שרצו לשתות שהוא כידוע  משקה משתן והם חשבו להאיץ את העניין. זה עניין פרסונלי אינטימי ואני מבכר לא להיכנס לפרטים בעניין זה.

    המשך הסיבוב הקצר במילנו  היה בהדרכת המדריכה שהיא  ישראלית עם התמחות בארכיטקטורה עם הפרעות קשב וריכוז שלא כל כך התרגלנו אליה בזמן הקצר ששהינו ביחד. היא  לקחה אותו למרכז העיר שנבנה מחדש ובעזרת הנהג סובבה אותו מספר פעמים כמו שסבבו את יריחו,  אבל המרכז לא נפל, לשמחתנו, אחרת עוד היו מאשימים אותנו בהרס מרכז מילאנו החדש מילאנו, שהושקע בו כסף רב ונבנו בו כמה גורדי שחקים. ראינו בניין בניין מגורים בן 40 קומות לערך  שתפס את תשומת ליבה של המדריכה עד כדי כך שראינו אותו מכל כיווני האוויר. ההסברים על הארכיטקטורה על הבית הגבוה היו מאלפים ומעלפים.  שוו בנפשכם אדניות סובבות גורד שחקים בה גדלים עצים לכל גובהו כך שהבניין נראה כעמוד ירוק וצמחי שבטח גם משמש לגינות ביתיות. מה שכנראה עוצר את מראה העיר והאוויר מתושבי  הדירות המסכנים. מי יודע, אולי זאת הגרסה המודרנית האיטלקית לגרין סיטי. תארו לכם שרוזטה שגרה בקומה הארבעים אומרת לאנטוניו "תביא לי בבקשה דלעת מהחלון של פאברוטי ושני פלפלים מהמרפסת שבחדר של גוזפינה."   כך ששמחנו לחזור למלון. המזוכיסטים מביננו המשיכו בטיול רגלי, יחד עם המדריכה הקופצנית, לדומו הידועה לכל ולמקומות נוספים מן הסתם. מה היה שם, איני יודע.

     

      הלינה במלון מפנק בלב העיר, עשתה טוב לכולם, שפשטו על החנויות ובתי הקפה ובקושי השאירו זמן וכח לצפות באופרה ארנני, שהיה עשוי כמו שצריך בסגנון של הסקאלה של מילאנו. מקהלה ענקית, תלבושות יפות ותפאורה כמו שצריך. אין מה לעשות, אין על הסקאלה.

     

     זהו .כאן נפרדנו. מה היה לנו. ארבע אופרות של ורדי, אוכל איטלקי משובח, וטיול משכר. כאן נפגשנו פעם נוספת במרכיבי התרבות האיטלקית המיטבית של צפון  איטליה. למדנו פעם נוספת, כי ההקפדה על העשייה ועל המרכיבים השונים של  האוכל. של הגבינות והיין, של הבשר והירקות של הפסטות הפיצות. של הקפה והמאפים, של העיצוב,  האופנה ושל  המסורת  ושל התרבות בצריכתם, מביאה לחיים מאושרים ובעלי טעם . תרתי משמע.

    אם מוסיפים לכל זה מוסיקה של ורדי ועד רבים אחרים, זה עושה אחלה של חיים.

    צריך לנסוע עוד פעם ומהר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין