כותרות TheMarker >
    ';

    כך אני רואה את המציאות

    לזכור את העבר לזכור את הנרצחים

    0

    דן מרגלית היבט אחר

    1 תגובות   יום שני, 29/10/18, 11:44

     

        המאמר פורסם ע"י רהט מנחם  בחדשות בן עזר גיליון 1388 בתאריך  29/10/2018.

    באישורו אני מפרסם כאן את המאמר ללא שינוים כלשונו.
    היבט אחר
    בשם קדושת השיימינג, כבר אין צורך בפרוצדורה משפטית ובהוכחות!
    די להעלות באוב טענות על אירועים שהיו או לא – מלפני 30 שנה,
    כדי לתלות איש ציבור בכיכר העיר!

        קשה להעריך, מטווח של 30 שנה ויותר, אם ההאשמות שמייחסות מיספר נשים, לעיתונאי הבכיר דן מרגלית, היו או לא היו. בין אם יש גרעין של אמת בסיפוריהן, ובין אם לא, מדובר במשפט שדה פמיניסטי, שבו המאשימות הן גם החוקרות וגם השופטות וגם המוציאות לפועל שמוליכות לעמוד התלייה. והכיל נשען על סיפורים מן הבוידעם שאירעו או לא לפני למעלה משנות דור. איפה הייתן עד היום? למה שתקתן עד עכשיו?
    לא היינו נדרשים לסוגיה כאובה זו, אלמלא מנהג חדש שבא למדינה: כל 'באראקודה' ממשמרות המהפכה הפמיניסטית, מסוגלת לרסק לרסיסים בהבל פה סיפור חיים מפואר. די להעלות באוב טענות ומענות שאין מאחוריהן שום חובת הוכחה; ולך תוכיח שאין לך אחות. מי צריך את חזקת החפות ואת בית המשפט לבירור מסודר של האשמות פליליות, אם אפשר לחסל חשבונות בכיכר השוק, באמצעות כיתת ירי?
       הציבור היחיד שאולי יכול לבוא בטענות אל מרגלית, הוא הציבור הדתי-לאומי, שנגדו יצא באחרונה במיתקפה בוטה וחריפה, על רקע חצאי האמיתות שפירסמה נכדתו נועה, כלפי חיילי ההסדר בצנחנים, אשר סירבו (מטעמים הלכתיים) לצפות בתרגיל שהדגימה והיפנו עורפם כלפיה, מבלי לציין שכך בדיוק הונחו לעשות ע"י מפקדם שנכח בשטח, כך שכל התנהגותם היתה ברשות ובסמכות.
       גם דובר צה"ל נסחף ל'עליהום' כנגד ההסדר'ניקים (אח"כ תיקן את עצמו), ובתגובה פירסם ח"כ בצלאל סמוטריץ' ש"יש סיכום עקרוני שבמחלקות ביני"ש יש הדרכות אבל לא הדגמות של נשים. הגיוני. אם היתה הדגמה והם מחו עקרונית, זו זכותכם המלאה. גם לדתיים מותר לעמוד על זכויותיהם. לא רק לחילוניים."
    דן המאופק מאוד איבד את מוסרותיו ופתח בטוויטר את חרצובות לשונו: "בצלאל סמוטריץ׳ מתנשא וגזען ופאשיסט, שונא שלטון החוק וחרפת היהדות ההומניסטית. אבל היכן בנט ושקד, גליק וחוטובלי הדתיים ההגונים שיגיבו? הם פוחדים ממנו?" צייץ בטוויטר.
    מצד שני, אפשר ככלות הכול להבין אותו. הסבא הטוב מצא לנכון להגן על נכדתו, גם אם זו הפיצה עלילת דם כוזבת. אין ספק שאילו היתה נועצת בו מראש, היה ממליץ לה לרדת מהסיפור. אבל הנכדה הגיעה, כנראה, לזירה עם המטען החינוכי שקיבלה מהבית, ובעיקר מאביה, ראש אג"ם אלוף אהרון חליווה, שפיתח שנאה עזה כלפי ההסדר'ניקים ("אני שונא את מסלול ההסדר"), ונתן לכך ביטוי כשאסר עליהם, בהיותו מפקד בה"ד 1, להתכנס כמנהגם מידי יום א' בבוקר, בשובם מחופשת שבת, במגרש החניה שמחוץ לבסיס, כדי לבלות את הזמן עד לצהרי היום בלימוד תורה מסודר, באירגונה של עמותת צל"ש בראשות הרב סגן (מיל') פרץ איינהורן.
    יש להתייחס לפרשה זו כאל מעידה, בשל הרקע המשפחתי שלה. על פי התנהלותו בעשרות שנות עבודתו העיתונאית, בתקשורת הכתובה והמשודרת, ניתן בהחלט לקבוע כי הפרשן והפובליציסט מרגלית אינו שמאל קיצוני. מרגלית הוא ציוני נאמן בכל רמ"ח ושס"ה, אוהב העם, המדינה והארץ, ומתייחס בכבוד רב לשורשיו היהודיים. בניגוד לכותבים מן השמאל, שרקדו על דמם של מגורשי גוש קטיף, הוא המציא להם את הכינוי החומל והאנושי 'האחים הכתומים' ודרש לעשות עימם צדק. הוא רוחש הערכה רבה לציונות הדתית, לערכיה ואישיה.
    אבל הוא לא סלח לאיש, אם גילה שתיעתע בו. כשידיד-נפש קרוב במיוחד אליו, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נתפס בעבירות של קלון, ניתק עימו כל מגע, וכתב על כך ספר שלם. כשגילה ב-1977 שהשגריר יצחק רבין מחזיק אלפי דולרים בחשבון בנק בניו יורק, הוא פירסם זאת, למרות שידע שהפירסום יזרז את קריסת שלטון מפא"י. כשחשף סיפור מזוויע על התנהלות בלתי אנושית של משפחת רבין, שהוציאה במירמה גט מידי קצין צה"ל אברהם בן ארצי, בעלה הראשון של דליה רבין, לאחר שנפצע קשה בתאונת אימונים בצבא ב-1975, ואגב כך נישלה אותו מכל בדל רכוש, הוא פירסם זאת, בלי חשבון.
    (אגב, אותו בן ארצי, שמשפחת רבין מחקה מתודעתה – לפי חשיפה של דן מרגלית – הוא אביה של נועה רוטמן בן ארצי, נכדתו של יצחק רבין, שחירבה השבוע את טקס הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין והפכה אותו למופע אימים פרטי של השתלחות שיקרית בוטה, קיצונית ומתריסה, מגעילה ותוקפנית, כשכיזבה בין היתר בטענתה שהעיתונאית קרוליין גליק [מעריב וג'רוזלם פוסט], המיטיבה לבטא את עמדות הימין, משמשת עובדת במשרד ראש הממשלה ומקבלת משכורת מן המדינה).
    מרגלית, כאמור, לא עשה חשבון לאיש. כששמע במקרה במזנון הכנסת, בתחילת מלחמת לבנון, את ראש הממשלה בגין מרכל באזני המיליארדר שאול אייזנברג: "שרון הוא גנרל מבריק אבל אדם מרושע," מרגלית פירסם, למרות הלחצים שלא לחשוף זאת, בטענה המוזרה שאין מצטטים דברים שנאמרו בשיחות שולחן במזנון הכנסת.

     ועוד חשף מיד לאחר רצח רבין, שהאלמנה לאה רבין הותירה באוויר את ידו המושטת של היועמ"ש דאז אהרון ברק, במחאה על שמיצה את הדין עם רבין בפרשת חשבון הדולרים הלא חוקי.
    בקיצור, אדם ללא חת. ללא מורא. ללא משוא פנים. טובת הציבור וזכות הציבור לדעת, הן שעמדו לנגד עיניו בחשיפות אלה ואחרות, שיקצר המצע מלהעלותן שוב על הכתב.

    סיפור מדהים שפירסם לא תפס תאוצה, וחבל. הוא גילה ש'הפרשן הלאומי' משה נגבי המנוח, שמאלן קיצוני וזולל מתנחלים ידוע, שהופיע תמיד באיצטלה של טהרן מתחסד וצדקן, השמיד ראיות, בהיותו תובע צבאי, במשפטו של מחבל פלשתיני, וגרם לזיכויו ולשיחרורו.
    באותו עניין טען נגבי בפני הממונה עליו בפרקליטות עו"ד דניאל פרידמן (לימים שר המשפטים) כי אין בתיק נגד החשוד הערבי באשמת הנחת מוקש, מספיק ראיות שיביאו להרשעתו. פרידמן עיין בתיק ומצא כי יש בו הודאה כתובה בחתימת החשוד. פרידמן הניח את התיק בצד, ומשחזר אליו גילה כי מיסמך ההודאה, שעליו היתה אמורה להתבסס ההרשעה, נעלם מן התיק. ואם אין הודאה – אין הרשעה.
    חלפה שעה ואחת החיילות בפרקליטות בעזה מצאה את קרעי מיסמך ההודאה בשק הפסולת שנועד להישלח לאשפה. פרידמן נסער וסילק את נגבי מהשירות במחיצתו.
    אבל בכך לא תמה הפרשה שהלכה ונשכחה. מרגלית העריך כי הפרשה הושתקה, אף שהיתה ידועה לבכירים בפרקליטות, כולל אמנון סטרשנוב ואילן שיף, רק מפני שנגבי נחשב 'אחד משלנו', איש שמאל שמתריע בשער, וטוען לזכות הציבור לדעת הכול. "האם דווקא במקרה שלו יש להטיל חיסיון," שאל מרגלית את עצמו (על פי עדותו שלו) והחליט לחשוף את הפרשה כעבור 25 שנה, בתוכנית הטלוויזיה שהינחה אז, 'ערב חדש'.
    מרגלית הזמין את פרידמן למסור את עדותו על המרקע בפרשת השמדת המיסמך, וגם נגבי הוזמן להשמיע גירסתו. פרידמן נענה ברצון אבל נגבי העדיף לטייח הכול והתעטף בשתיקה ובסירובו להתעמת מול פרידמן בפרשת המיסמך שנזרק לאשפה.
    "הוא לא הסתפק בסירובו," חשף מרגלית בהמשך. "נגבי הפעיל לחץ אדיר למנוע הופעת פרידמן בטלוויזיה," ובסופו של דבר הלחץ נשא פרי: האייטם לא שודר ופרידמן, שכבר הגיע לאולפן, שולח הביתה.
    נגבי 'אותרג' ע"י התקשורת והמערכת המשפטית, ומרגלית נשאר עם תהייתו: "סביר להניח כי נגבי נוסח 1997 היה דורש בתכניותיו ברדיו, בטלוויזיה ובטורו במעריב לברר סוגיה כזו עד תום."

    לבסוף פירסם מרגלית את הסיפור המדהים הזה על 'הצדיק הנודע' בספרו 'ראיתי אותם'. הוא אכן ראה אותם בחולשותיהם, באגו האישי שלהם, באהבתם את עצמם ובשנאתם את זולתם – ולא הסתיר דבר. הכול פורסם בשם זכות הציבור לדעת והחובה העיתונאית.
    את ספרו 'ראיתי אותם' (1997) הוא חותם במילים משמעותיות: "לישראל חשוב לקיים בנחישות כל מה שישָן: מסגרת המשפחה והעדה, ושותפות הגורל היהודית."
    כמה נכון. וכמה חבל שבנסיבות אלה הוא נאלץ לנטוש את הבמה, בשל מסע שיימינג מיזנטרופי, סיכול ממוקד תחת הכותרת Me Too, ותלונות שלעולם לא יוכלו להתברר.
    וְהָאֱלֹקים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
    מנחם רהט  

     

    ממבט אישי, לשפוט ללא משפט, להרוס חיים של אדם, לדרוס את כבודו וכל זאת ללא בדל ראיה, ללא כל יכולת לתת ל"נאשם" יכולת להתגונן.

    מגעיל

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/10/18 18:28:
      כותב המאמר נחוש בדעתו , יש בתוכו היגדים דתיים שונים, יש שאלות לגבי אמיתות הטענות נגד מרגלית, וכמובן השאלה העיקרית , מדוע שתקו המתלוננות עד היום. עניין זה של שתיקה, מופיע אצל כל המתלוננות, בכל העולם, ולא רק בישראל, ולא רק נגד מרגלית. מרגלית מתגונן באמצעות גילו הגבוה ומכריז שלא יבזבז מזמנו על התגוננות והסברים הקשורים בתלונות. לטענה זו יש משקל, היא מובנת, ובדרך כלל מתקבלת. באופן כללי המאמר של מנחם רהט מרגיז מאד, בכך הוא הצליח בכתיבתו.

      ארכיון

      פרופיל

      eyalees
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין