כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    כל העולם שממה

    0 תגובות   יום שלישי, 6/11/18, 13:14

    כל העולם שממה

     

    אתמול בצהריים הבטתי באדם בכעס. 
    הוא ישב על המושב באוטובוס, צמוד לחלון, צפה באתר פורנו בפלאפון שלו והחל לגעת בעצמו. הבטתי בו ואז סביבי, מוודא שאני היחיד ששם לב לכך ברכב החצי ריק. התקרבתי אליו וצעקתי. 

    הוא נבהל והנהן בראש ברצון כה עז לרצות את דרישותיי, שבוודאי היה עושה כל מה שהייתי דורש ממנו, ובלבד שהתקרית הלא נעימה הזו תחלוף ואעזוב אותו לנפשו. הבטתי באומללותו, הישרתי מבט אל בדידותו וירדתי מהאוטובוס. 

    כמה שעות קודם לכן הסברתי לתלמידה בכיתה את ההבדל בין מנזר ובין כנסייה, ואני – שלפעמים נוהג כנזיר, יושב וכותב ומוחק וקורא וכותב, לומד על העולם דרך המילה ולא תמיד דרך העין – אני נזכר בויכוח ישן סביב השאלה האם יצירתיות צריכה לבוא מתוך מבט על יצירתיות של אחרים, או שמא מתוך עצמנו, כאשר אנו מתנתקים מהעולם החיצוני. האם להיות איש העולם הגדול, או נזיר?

    מהו ה"עצמי" הזה? אינני יודע אם אותו אדם שראיתי אתמול באוטובוס הוא בדיוק אותו אדם היום. ברחוב אני מביט באנשים מבוגרים ורואה בתוכם את הילדים שהיו והזדקנו. כולנו צועדים במדבר הזה של הממשי, עטופים בקנאיות, במיתוסים, בסמלים ובחוקים על מנת להצליח ולדמיין במדבר הזה משהו בשבילנו, אבל המילים שלנו לא בוראות את העולם, הן משמידות אותו. כל מילה שמנסה לתאר תופעה שממילא אינה ניתנת לתיאור על ידינו בשום צורה, רק ממצקת את הגז הדחוס הזה של ה"מציאות" לגבישים מתפוררים ומפוּררי משמעות. 

    אני קורא על 15,000 מדענים שמזהירים את המין האנושי מפני האסון האקולוגי אותו אנו מביאים על עצמנו. אני נזכר בתלמיד שהיה לי לפני כמה שנים, שתמיד חשב שכל העולם נגדו, ולא היה מוכן לשקול את האפשרות שיש גם לו אחריות על מעשיו.
    אז האסון האקולוגי יגיע, ואנחנו נפתח בוועדות חקירה, ודיונים על איך ניתן היה למנוע את קריסת המערכות, ומה יהיה על הילדים, ואולי הטבעונים צדקו, ואולי הפעילים הירוקים צדקו, ואולי לא כי מה זה משנה עכשיו.
    אנחנו אלופים בלהסתכל על העבר ולנתח ניתוחים. אבל לא בלעצור ולהתנהג בצורה שקולה. מבט קדימה אינו מעניין אותנו. 

    כשיצא סרט הילדים וואלי, שדיבר על סכנות הצרכנות המוגזמת והציג את כדור הארץ העתידי כמדבר ממשי של אשפה, מיד נמכרו גם מיליוני טונות של מרצ'נדייז לסרט – סחורה שתיזרק לפח מיד כשהלהיט הקולנועי הבא ייצא לאוויר העולם. כשהיוצרים נשאלו על הניגוד הכה בוטה בין המסר שלהם ובין המעשים שלהם, הם אמרו שזה רק סרט, ושהם אינם באים לחנך אנשים איך להתנהג. 

    שכחנו מה זה חופש, אחרי הכל.

    כששאלו אותי איך החיים, חשבתי על כך שהחיים עסוקים בללמד אותנו להיות צרכנים כפייתיים, ושזו המשמעות האמיתית של חיינו. החינוך בבית הספר הוא מינורי. החינוך האמיתי הוא בשלטי החוצות, בפרסומות ועל גבי המסכים. "הם שכחו להיות יהודים", אנחנו קוראים, מילים ברורות יחידות בתוך עננה מעורפלת של השכחה שלנו להיות אותנטיים. 

    לפני שלושה ימים ירדתי מהאוטובוס והבטתי בשני עורבים חגים במעגלים סביב הצומת.
    לידם הבחנתי בבז שחלף מעלי בגובה נמוך, והבטתי בו מוקסם. שמתי לב, אז, שברגליו הוא אוחז בחוזקה בעכבר, זנבו משתולל בפראות וכשעבר מעלי שמעתי גם את בכיו, צפצופים דקים של פאניקה, כמה רגעים לפני שגופו יפורק.
    הוא אינו יודע זאת, אבל עמדתי איתו בעצב, תחתיו ותחת הבז. את תחושותיו לא אעז לכתוב במילים, כי באיזו חוצפה אנסה לצמצם רגש כה עז של חירום, אותו לשמחתי אינני מבין?

    אני אוהב את העכבר ואני אוהב את הבז, שעשה מה שהיה צריך לעשות ולא מה שרצה לעשות.
    ואני חושב שכמו שאנו עסוקים בפירוק והרכבה מחדש של הטבע סביבנו לכדי מערך אדיר המגויס לטובת המין האנושי ולרעת כל האחרים, אולי היינו יכולים להשקיע מאמצים אלו בהפיכת הטבע לסלחני ולחי יותר, לו היינו מעריצים את החי ולא את ההורג. 

    בהופעה במועדון הזאפה, אסף אמדורסקי שר את שירו היפה של אריאל זילבר, על הברבורה השבורה שקרעה בבשרה. עכשיו אני יושב וכותב את מה שאתם עכשיו יושבים וקוראים. לצידי ארבע נוצות גדולות שמצאתי פעם בפארק. 

    כל העולם שממה.

    ''
    ''
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה