נאמנות היא מושג חמקמק. מושג שמערפל יותר מאשר מבהיר. יש נאמנות בין הורים לילדיהם, יש נאמנות בין בני זוג, בין שותפים לעסק כלכלי, בין שכנים במגורים, בין אוהדים לקבוצות ספורט, בין בנק ללקוחותיו. אינסוף נאמנויות קיימות בחיים.

אבל בחיים הפוליטיים יש נאמנות רק אחת: שמה האמתי, הלא מעורפל בכוונת מכוון      הוא פשיזם. זו כוונתה האמתית של מירי רגב בחוק שהיא מנסה להעביר בכנסת. החוק הזה הוא פריט אחד מרבים אחרים שמובילים את ישראל אל הפשיזם, אל רודנות פשיסטית שאליה שואפים קודם כל נפתלי בנט ואיילת שקד ואחריהם בנימין נתניהו, שמבין  שרק רודנות פשיסטית עשויה (מבחינתו כמובן) להצילו מן הכלא. על כן הוא מקבל את כל הצעות החוקים של נתיניו הפוליטיים, חלקם עבדיו הנרצעים, חלקם חסרי ברירה לקיום מכובד ורק אחת מכל עבדיו - מירי רגב, אישה בורה וכוחנית, אישה שמוכנה לעשות הכול - כולל הכל - למען כורסת השר והיכולת להתעמר באנשים פוליטיים למען שטויות הממלאות את מוחה החף מהשכלה כלשהי, כגון מינוי להחליף את ראש הממשלה בעת נסיעותיו לחו"ל. כמו החברות המזויפת שלה עם מיס פיגי - "רעייתו" של ראש הממשלה, סעיף חשוב בעשרות סעיפי החנופה שלה לבוס ביבי.

ולבסוף, כל הסיפור שאני טורח כאן להבהירו, בשתי מילותיו של אמן שיצר פסל של מירי רגב העומדת מול המראה, שהביא לה גם עוגה בדמות כלב ואמר לה: רוצה נאמנות? קחי כלב. הנה שתי המילים שמבהירות את כל אלפי המילים בסיפורה של מירי רגב האישה הוולגרית והצעקנית כמו תגרנית בשווקים. האישה שמתגאה כך: "לא קראתי צ'כוב. האישה שקוראת ומבצעת בדייקנות מפליאה את הוראותיו של הבוס: השקרן בנימין נתניהו.