פרופיל
המקום של bonbonyetta
דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.
פוסטים פופולאריים
-
שחור
24/7/19 | 240445 צפיות
-
הקטע הזה עם התריסים
17/4/19 | 287051 צפיות
-
וידוי קורע לקראת פורים
22/2/18 | 413908 צפיות
-
הדמעות שמוטטו אותו
27/2/19 | 213524 צפיות
-
האובססיה
23/11/18 | 183614 צפיות
-
אוֹי, וָוֵי צוּ מִיֵּן לֵעֵבְן, הזוועה, הזוועה
12/1/18 | 348919 צפיות
פוסטים אחרונים
- פרות מאושרות וכבשים שלא מפליצות יום רביעי, 20:23
- ידעתם שפילים לבנים בעד התחממות גלובלית? 28/11/19
- ג'ינג'י 14/11/19
- מעניין מה עוד אנחנו לא רואים בעולם שסביבנו 30/10/19
- ת'פוס אותו ! תהרוג אותו! 16/10/19
- מצווה גדולה היא לתת לכלבתול "לתפוס תחת" 2/10/19
0
למות מפחד
למות מפחד
אז, כשזה קרה, לא בדיוק ידעתי מדוע אני מגיבה כך, מה קורה ולמה, ידעתי רק שאני מפחדת בהיסטריה בלתי רגילה בשל נסיבות שאינן בשליטתי, שאינני יכולה לעשות דבר. אולי בדיוק בשל כך, שלא השלמתי עם זה, הגבתי גופנית ונפשית בצורה חריגה ולא קלה. היום פשוט יש לזה שם : התקף חרדה, זה הכל. אימצתי אז יחד מתנו לחיות לחיות שני כלבים חסרי מזל באימוצים: אחד, בובי, הגיע לתנו לתל"ל מרוסק, מועמד להמתת חסד, שהוחלט בכל זאת להילחם עליו. כשהחלים אומץ והוחזר כחפץ מקולקל שלוש פעמים כי היה נשכן. השניה זואי שבטרם מלאו לה שנה הגיעה אחרי המלטה, הגורים לא נמצאו, והיא סתם תערובת מכוערת ומוזרה של כל טוב. עם בובי היתה התמודדות קשה מאד בשנה הראשונה, שכן בשל עברו הוא היה עם חרדת נטישה, וכאוב ורגיש מאד פיסית בשל הגהינום שעבר (כמה ניתוחים, אגן שבור, רגליים עם פלטינות). זואי חלתה מיד אחרי העיקור בעב"מ. כל הבדיקות שעברה, כולל אישפוז בבי"ח וטרינרי לא גילו את הסיבה לחום הממושך שהיה לה. לקחתי חופשה כי הרגשתי שהיא מתמוססת לי בידיים, היות ואימצתי אותה ראיתי עצמי אחראית לחייה ובמצב זה הרגשתי לבד במערכה. אף אחד לא ידע מה זה ולא יכול היה לעזור. הוטרינר אז של תל"ל שליווה אותי בזמן זה, הציע ש"אחזיר אותה" וכמובן נענה בשלילה והערה שאם היה מכיר אותי לא היה מעז להציע זאת. בעל חיים, בעיני לפחות אינו מוצר שמחזירים אם רואים שהוא מקולקל או פגום, ובכלל באימוץ לוקחים על עצמך אחריות, בדיוק כמו אימוץ ילד, לעולם אינך יכול לדעת מה יצא לך בדיוק. ישבתי בבית, מודדת חום כל כמה שעות, נותנת כתרופות כהוראות הוטרינרית. כשעברו הימים והמצב לא השתפר הגעתי אליה בוכיה והכרזתי שאם היא לא עוזרת לי כלומר לה, אני והיא יוצאים ממנה על אלונקה, כי אין מצב שאני מרימה ידיים ויוצאת ממנה שוב עם כלבה חולה. מיאוש ביקשתי שתקח שוב בדיקות דם מקיפות יותר, כשהיא ציינה את מחירם ושחושבת שאני זורה כספי לכל ארבעת הרוחות ביטלתי דבריה בהינף יד. היא ציינה שהיא לא מכירה אף אחד שהיה משקיע ככה בכלבה שרק אימץ, הגבתי שלא מעניין אותי לגבי אחרים, ושדווקא יש ויש, פשוט היא אינה מכירה אותם, אני כן. לקחנו שוב מזואי דם, בדיקות מקיפות כולל ארליכיה (קדחת קרציות) למרות שבדיקות דם כבר עשתה פעמיים, וכבר בערב היא צילצלה לי מאוחר "לאחל מזל טוב לעקשנות שלי" לכלבה יש קדחת קרציות, וכעת, כשיש איבחון אפשר לתת טיפול, ושהיא שמחה מאד שהתעקשתי. העניין הוא שאני זוכרת היטב את החודש הקשה הזה שעברתי, שישבתי עם הכלבים המאומצים בבית. זוכרת את חוסר האונים, את הפחד הענק הזה שהיה כל כך כבד עלי. שתיתי בהקפדה אך כמעט לא אכלתי, חסרת ריכוז וסבלנות לעשות משהו מועיל מדאגה, בוהה בטלויזיה ולפעמים במחשב ופשוט מתפללת, כשאני עוקבת אחרי הכלבה. מאז, אני יודעת היטב מה הוא התקף חרדה, כמה סובלים הגוף והנפש, וכמה לאף יצור חי לא מגיע לעבור סיוט כזה. שתבינו, זו עדיין לא חרדה חמורה של רעד בלתי נשלט בגוף, או של התנתקות מהעולם כפי שקורה עם כלבים אומללים כננטשים ובהסגר או הכלביה הם מרוב פחד פונים לקיר, לא אוכלים ושותים, ומתנקים מהעולם, זו חרדה קשה הרבה יותר.   בעלי חיים רבים חיים בחרדה מתמשכת, סובלים פיסית, תנאי חייהם כמו בגהינום. לאף יצור חי לא מגיע לחיות ככה ולהרגיש חרדה ופחד בעוצמה כאלה כל החיים, ולגבי חלק גדול מהם זה מעשי ידי האדם. צריך להפסיק לעשות להם את המוות. אל תשתפו פעולה עם הגורמים שעוסקים עם בעלי חיים בתעשיות השונות, חיות משק - פרנסתם מבוססת על סבל, והתעללות מאסיביים בקנה מידה בלתי ייאמן. הם מתעלמים ממה שהם גורמים לבעלי החיים, ואלה רועדים מפחד בדרך לשחיטה, בדרך למכת המוות, והם מודעים לדברים היטב, שלא תחשבו שלא. אל תנטשו בעלי חיים, הם מגיעים למצבים נפשיים קשים מאד, לאף אחד לא מגיע למות מפחד שהוא תוצאה יזומה רודפת בצע ואטומה של האדם, או חוסר אחריות ואכפתיות מבישים. לפעמים אפשר למות מפחד ולהמשיך לחיות עם גוף ריק, שעומד רועד כולו על בלימה כלפני קריסה, כמו כאן בתמונה בהמשך של כלב אמלל שננטש בכלביה, כשהוא פונה אל הקיר, ומנותק מהעולם. זה מצב נפשי קשה מאד, הרבה מעבר להתקף חרדה בודד.   תגובות שאוהבת תגובה של אורנה שאני כל כך אוהבת, והיות והיא המעצבנת נמצאת רק בפייסבוק אני מביאה אותה לכאן. מי שמחזיר את אורנה לקפה מקבל פרס  אורנה רינת shared a post.Bonbonyetta Smadar מתארת בצורה קורעת לב את מה שרוב האנשים לא מדמיינים לעצמם. אנחנו סובלים מחרדות, מדיכאונות, אבל כמעט אף אחד מאתנו לא חווה את חרדת המוות והבדידות הבלתי פוסקים, רובם מרגע בואם לאוויר העולם ועד צאתם ממנו בייסורים, שחווים בעלי החיים בגללנו. אנחנו נוטים לחשוב שמשום שהם אינם ממשיגים את רגשותיהם ומחשבותיהם אלה פחות עמוקים. העדויות, התיעודים, וגם המחקרים, מוכיחים אחרת. ולכן בשביס זינגר כל כך צדק, עוד לפני שהוא קרא ספרים על זכויות בעלי חיים, הוא אמר את המשפט שאף אחד לא יוכל להגיד את תוכנו באופן יותר מדויק ועמוק "בשביל בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה וכל בני האדם הם נאצים". אין מה להתקומם, זו פשוט האמת |
תגובות אחרונות
-
מאשהליימט
בתגובה על פרות מאושרות וכבשים שלא מפליצות
-
מאשהליימט
בתגובה על ידעתם שפילים לבנים בעד התחממות גלובלית?
-
sari10
בתגובה על Heritage Lab in Kosovo: Letnica
-
sari10
בתגובה על תני לי יד מחבקת וטובה....
-
sari10
בתגובה על ג'ינג'י
-
דוד רוזן
בתגובה על מעניין מה עוד אנחנו לא רואים בעולם שסביבנו
תגובות (34)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, בני אדם ובעלי חיים כאחת, את שניהם לראות זה מכאיב בלב, כאמור זה כואב לראות כל יצור חי במצב כזה חמור של פחד, ורק מי שסבל מזה מבין ורואה.
תודה, הסיבה פשוטה - אני לא יכולה להפסיק, לא מרשה לעצמי לעשות זאת, כי מי ידבר ויפעל למענם אם לא אוהבי בעלי החיים?
תודה יקירה, אבל אני בעיקר שמחה שאתם בעדם.....וגם שמחה שאתם כמוני, עושים להם פרופגנדה חיובית.
תודה איש. ממתינה שתספר לנו בפוסט עם תמונות מנסיונכם שלכם. אשמח
חברים, מגיבה לשלושתכם יחד:
השאלה, כל אחד בפני עצמו, לעצמו - מה עושים עם העצוב הזה, ואיך מתרגמים זאת למה אפשר לעזור בנושא לאומללים הללו ולו בקצת.
ויש מי שמשליכים אותם כלאחר יד ונוטשים אותם קשורים לבדם ביער, או סתם לרחוב בעיר זרה, כשהם רועדים מאימה.
לכאלה מאחלת שיחוו את אותו דבר מה שהם עצמם עוללו לאחר.
וזה לא מעט מה שאתה עושה, אתה עושה מה שאתה יכול ומסוגל ובאפשרותך וזה הרבה מאד. במיוחד לעומת אלה שלא עושים כלום, אדישים, ויותר מזה שמזיקים ומתעללים.
כשיש רגישות לנושא, כשאדם עצמו חווה למשל כמו פחד כפי שסיפרתי כאן, הוא בדרך כלל הופך לרגיש יותר לדבר הזה אצל אחרים, גם אם הם בעלי חיים, במיוחד אם הם בעלי חיים.
אתה כמובן יכול גם לפעול גם בתחום ההסברה אם אתה רוצה, ואם כן, וזה דבר שאפשר לעשות כמה שרוצים מתי שרוצים, אתה יכול לפנות אלי באישי .
תודה לתגובתך אורן, יש כנראה מי מבינינו בני האדם ששכחו כיצד להרגיש בכלל, אחרת אי אפשר להסביר אלימות אכזריות ואדישות כזו ליצורים חיים אחרים.
.
לעמימות האדם יש הסטוריה ארוכה של זיכרון הדורש תזכורות וכל פעם מחדש,
הוא האדם שוכח כי לרוב הוא עסוק. תזכיר לי מחר........
התמונות של הכלבים מזעזעות. כיום בכל עיר בישראל יש בני אדם במצב דומה.
תודה חברה.
מי שראה במו עיניו כלב בחרדה במכלאה לאחר שנינטש, ששמע אותו בוכה, מתנתק מפחד מהעולם, יזכור זאת כל חייו, ומאד מקווה שלא יתנהג בדומה לבעלי חיים באשר הם.
ורק מי שחווה אימה וחרדה ברמות גדולות יכול להתחיל להבין מה אנו מעוללים לבעלי החיים, עם ובלי כוונה. אסור לעולל זאת לאף יצור חי.
מי שמנסר לו בנשמה, אנא, המשיכו את מה שאני עושה, שלחו והפיצו את הפוסט, את המסר לחברים שאתם יודעים שיש להם, שאוהבים בעלי חיים, שעוד אנשים מחוץ לקפה יקראו זאת.
אם מפיצים לינק ישיר לפוסט http://cafe.themarker.com/post/3448560/
אפשר לקרוא זאת בחוץ גם מי שאינו כותב בקפה. לקרוא אפשר, וזה העיקר.
תודה
יש מי שמאמצים ואינם עומדים בהתחייבות ובאחריות ולא רק זה, גם רואים בכלבלב מסכן או חתלתול צעצוע, ואם הוא לא מתאים בדיוק לנישה ולמקום בחיים שלהם שהם היקצו לו, הם משליכים אותו כחפץ ישן מקולקל. יש מי לכן שלא מאמצים יותר רוכשים, כי האימוץ הוא קודם כל וגם בלב ובגישה של הבן אדם.
אני טוענת שאם אינך עושה זאת מכל הלב והמוכנות, ואינך מתכוון לעמוד באחריות - אל תעשה זאת.
לגבי התעללות אין מה לומר, זה לא בן אדם, זה משהו שצריך ענישה ועצירת הנטיה לאלימות במיידית, אחרת זה נמשך ועובר גבוה יותר.
בונבונייטה יקרה,
את כבר יודעת שאנחנו לגמרי בעדך, נכון?
יש לנו כלבה וארבעה חתולים בבית ועוד גדוד שבאים לאכול ולשתות בחצר.
חוצמזה, אנחנו משתדלים להמיר את דתם של שונאי חתולים ואו פוחדים מכלבים בסבלנות ובאהבה.
מי שאין לו חבר עם זנב, לא יודע איזו אהבה הוא מפסיד.
---
חיוש יקרה,
ראשונה מגיבה
תודה חברה
שימחת לי את הלב,
נורא
יקירה, שבתי להצמיד כוכב אהבה לדש ליבך
מזעזע מה שתיארת כאן.
כלבים בחרדה, מסכנים... כזו אומללות.
ואני מחבקת ומנשקת את הכלב שלי שזוכה אצלנו
למנה גדושה של תשומי ופינוקים.
צילומים מזעזעים
נורא בעיני להתעלל בבעלי חיים - במיוחד כאלה שבייתנו ותלויים בנו לחלוטין.
מנסר בנשמה לשמוע או לראות זוועות כאלו.
מרוב התרגשות שכחתי לכתוב
כמה נכון כתבת בחלק האחרון
לאף אחד- בני אדם, ובעלי חיים לא מגיע לחיות בפחד, ובחרדת נטישה
ולא להגיע למצבים נפשיים קשים בגלל מחדלים של אחרים
בונבוניטה חברתי היקרה עם לב ענק ♥
קראתי אותך והוצפתי בדמעות על הדברים שעשית
על העקשנות שלך עם זואי והאימוץ של בובי למרות שאחרים ראו בו כחפץ מקולקל
המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו ועשית זאת פעמיים
מחבקת אותך חיבוק ענק על מי שאת, על ההתמודדות עם הבעיות הנפשיות והגופניות
של בובי וזואי
קודם הצמדתי את כוכב אהבה למסר בתמונה אצלך בגלריה
אשוב לכאן במהרה, להתרגש שוב ושוב
ולדעת שיש לי חברה מלאכית