כותרות TheMarker >
    ';

    הגירוש מגן-עדן

    ידוע שעיקר האמונה היהודית נעוץ בקיום עולם הבא על כל הנגזר ממנו: גן-עדן, גהינום... מי שעושה מצוות, קונה לו לאחר 120 מקום טוב בגן-עדן, ואבוי למי שעושה רע ומה שמצפה לו בעולם הבא... מאידך, רואה האמונה היהודית בעולם הזה כפרוזדור, היינו כמעבר זמני שמשמש את האדם לתקן בו את מידותיו ולקנות בהם את חייו האמיתיים והנצחיים בעולם הבא.

    אם כן, "עולם הזה" הוא מרחב "החיים הזמניים" של האדם, "עולם הבא" הוא מרחב "החיים הנצחיים", כאשר "המוות" (הסתלקות האדם מהעולם הזה) מפריד בין שני העולמות. זו כאמור עיקר האמונה של הדת היהודית ושל עוד דתות; ומי שכופר בעיקרים האלה - כופר בעיקר.

    נכנסנו כבר למאה ה-21, ימי הביניים מאחורינו. הדמוקרטיה היא בשורת העידן המודרני והביאה עימה את חופש הדעה והאמונה: כל אדם באמונתו יחיה... כלומר זה לא ביג דיל לכפור היום בקיום אלוהים או בקיום עולם הבא; אף אחד לא יעלה את הכופר על מוקד, ואפילו קיימת האפשרות להיות נאור וכופר וכשר ויהודי למהדרין; בחר באחת הקומבינציות, כולן תקניות.

    דווקא בגין הפתיחות הזאת, עלה קרנו של מוטיב ההגיון ומילא את מקומה של "האמונה העיוורת": אני מאמין כי אמונותי נגזרת מההגיון. גם הכופר לא נותר חייב והטעים את דבריו בהגיון ובשכל הישר.

    פירצה נפרצה בדת היהודית - קוננו חכמינו את העת החדשה והתקוממו על פיתחון הפה שניתן לכופרים בשם ההגיון וגרורותיו... אולם גם עליהם לא פסחה הפתיחות, ומוטיב ההגיון חדר גם לחדרי חדריהם. הם נזכרו לפתע שעיקרי הדת היהודית מבוססים גם הם על ההגיון ועל השכל הישר, ואם כן מדוע להשאירם חבויים בתוך ארבע אמות האמונה העיוורת! הבה נוציא את מוטיב ההגיון אל אוויר העולם ונראה אותו לכול! שכל העולם יידע על מה מבוססת האמונה היהודית, וכל יהודי יידע מהי דתו ועל איזה בסיס היא עומדת. מהפירצה המבורכת הזו יצאו ביאורים ודרשות עם ניחוח שונה המסבירים איך למה ועל מה... מהפירצה הזאת יצאו הרבה רבנים והצליחו בעזרת הקוד החדש של ההגיון לחדור אל מודעות האנשים ולדבר אליהם בגובה העיניים... זהו מקור המספר העצום של החוזרים בתשובה דווקא בעידן הפתיחות זה.

    מהפירצה הזאת יצא גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק, נפתחו תחנות רדיו דתיות, ועידן האינטרנט נפל בזמן... ההגיון והשכל הישר יצאו לאוויר העולם לאחר שנים של מסתור. האור הצפון בדת היהודית יצא לדרך.

    מהפירצה הזאת ביקשתי גם אני להשקיף על דתי היהודית, על דת אימי ואבי ודת ילדי. פתחתי את תורתי, את תורת אימי ואבי ורבותי, ועמדתי על ההגיון והשכל הישר פנים אל פנים; שם ראיתי עד כמה מאסה התורה במושג האמונה העיוורת, ועד כמה ביקשה להרחיקנו מנגררותיו.

    אבל ראיתי שם דבר אחר הרחוק שנות אור מהאמונה היהודית המקובלת שגדלתי עליה אני ואבי ומורי ורבותי. ראיתי בפרוש שגן-העדן הוא היקום שאנו חיים בתוכו, ולא צריך למות בשביל להכנס אליו; נהפוך, מי שנשאר מחוץ לשערי הגן קורס ומת. כלומר, גם בתעודת הפטירה של משה רבינו נכתב- "הנ"ל נפטר כי יצא משערי גן-עדן בכוחות עצמו ולא הצליח להחזיק מעמד מעל ל-120 שנה בחוץ". גם אבותינו אברהם יצחק ויעקב נפטרו מהעולם מאותה הסיבה, ואת תעודת הפטירה הציגה התורה לעיני כל באופן המפורט והברור ביותר, למען נראה ונלמד ונפנים...

    פתחתי את התורה וראיתי עד כמה התרחקה היהדות מעיקרי הדת היהודית, דורות על דורות... כה התרחקנו מתורת משה בן עמרם. כה כפרנו בעיקרי הדת הזאת, לאורך דורות ודורות... במאמר להלן אני עתיד להביא את נוסח העיקרים כפי שהופיעו בתורת משה, שהוחלפו בטיפשות ובמצח נחושה על ידינו.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    הבריחה מסוריה

    0 תגובות   יום שני, 26/11/18, 21:38

    באוקטובר 80 היה לי הכבוד לארגן בריחה המונית לכל משפחתי המורחבת, לא השארנו מי שישמור על הבית, אחותי וגיסתי היו בחודש השביעי להריונן, הם ילדו תינוקות צברים בארץ ברחובות – לעזאזל גם את שם בית החולים שכחתי

     

    תלמוד תורה בחלב

    תלמוד תורה בחלב

                                                                      -            -            -

     

    בן 13 הייתי כאשר ניסיתי לברוח ארצה עם עוד שני חברים מחלב דרך חומס, בשנת 74. השמועה הייתה כי בחומס ישנו אוטובוס שנוסע ישירות לביירות, שם בביירות לוקחים טקסי לבית הכנסת של היהודים שכחתי איך קוראים לו, ושם הם היהודים או המוסד דואגים להעלות אותנו ארצה; כה פשוט ונהיר. הדבר הספציפי היחיד שידענו הוא כמה עולה כרטיס האוטובוס לחומס ומאיפה לוקחים אותו. לא ידענו אפילו איפה תחנת האוטובוס של ביירות בחומס, אמרנו כשנגיע לחומס נברר ונשאל מה הבעיה. 

     

    טיכסנו עצה שלושתנו באיזה יום לצאת ואיפה נפגשים ומאיפה כל אחד ישיג את הכסף המינימלי לנסיעה בשני אוטובוסים, לחומס וביירות. לאבא ז"ל היתה קופסה קטנה מפח שם הפקיד את המשכורת שלו החודשית, הוא היה מורה למוזיקה בביה"ס היהודי, ומהקופסה הקטנה הזאת היה מושך עבור חשבונות החשמל מים וההוצאות השוטפות. הלכתי ישירות לקופסה ומשכתי ממנה את מה שאני צריך, לא רוקנתי אותה, התחשבתי באבא ובמשפחה. 

     

    הנסיעה לחומס עברה בסבבה ואפילו נהנינו ממנה, כשלוש שעות מחלב. הגענו לחומס והאוטובוס עצר בתחנת המסגד הגדול והידוע של חומס- גם את שמו שכחתי, ועכשיו למשימה העיקרית: לברר איפה תחנת האוטובוס לביירות. שאלנו את כל עוברי הדרך שום דבר, אף אחד לא ידע, עד שבא מישהו ואמר מכאן ממש ע"י המסגד מגיע האוטובוס כל 3 ימים לביירות ולצערו האוטובוס יצא אתמול, כך שעלינו להמתין עוד יומיים להגעת האוטובוס הבא. חיפשנו בית מלון הכי זול בעיר, במקרה הוא היה קרוב למסגד, כסף בקושי היה לנו למלון לא היינו בטוחים אם יספיק גם לאוכל, אבל איכשהו הסתדרנו כי לקחנו הרבה לחם וצידה לדרך מהבית, מעמולים חבזה וג'בנה שניים שלוש תפוחים תפוזים, מילאנו את הכיסים..

     

    הגיע היום המיוחל וירדנו להמתין לאוטובוס משעה 5 בבוקר. 3 ילדים יהודים מחלב בשעה מוקדמת בבוקר באחד הרחובות של חומס ממתינים לאוטובוס לביירות. שום דבר וזכר לאוטובוס. ביררנו עם העוברים ושבים בשנית: מתי מגיע האוטובוס לביירות? איש לא הבין על מה אנחנו מדברים, כאן אין אוטובוס לביירות, טעיתם ילדים! טיפשות לשמה.

     

    לא נשאר לנו כסף גם לא תקווה, בקושי נשארו פרוטות לחזרה לחלב, אבל הייתה בעיה: מה נגיד להורים מה אני אגיד לאבא, מה יהיה מה עושים צריך לחשוב. לא זוכר מה עשו החברים שלי אבל אני רקמתי תוכנית אופרטיבית והוצאתי אותה לפועל. הלכתי לטלפון ציבורי וביקשתי שיחה גוביינא לבית של דוקטור ג'וזיף ביכאר, רופא יהודי שהמרפאה שלו היתה בביתו והוא היה שני בניינים מאיתנו, אין יהודי שלא ביקר אצלו, אין יהודי שלא ידע את מספר הטלפון שלו, למעוניינים נא לרשום 14445 – זאת כי רק לו כדוקטור היתה זכות ופריבילגיה לקבל קו טלפוני, וזה שימש מעין קו חירום לכל חברי הקהילה כמו המצב שלנו למשל... התקשרתי אם כן גוביינא לד"ר ביכאר, הזדהיתי בשמי והוא ידע ישר מי אני מה אני ומה יש לי לבקש, כל הקהילה דיברה עלינו. ביקשתי שיקרא לאבא שלי לטלפון ואני אתקשר שוב בעוד עשר דקות. וכך היה.

     

    אבא החזק היה מאוד חלש בטלפון, הוא שאל אותי אם הכל בסדר אצלי, אם אכלתי, אם יש לי כסף לחזור לחלב. עניתי בחיוב והוא הבטיח לי באותה שיחה שאחזור בשלום ושום דבר לא יאונה לי, לפחות מצידו, רק בתנאי שאחזור בשלום. סגרתי מבסוט את הטלפון וחזרתי עם החברים לחלב, לא היתה בעיה למצוא את התחנה לחלב, שם כבר היינו. הגעתי הביתה והתקבלתי בחיבוקים ובכי מאבא מאמא מאחיי, חשבתי על יום המחרת איך אתקבל אצל חבריי כגיבור ואכן כך היה, אך לפני כן גיליתי מכשול שלא בא בחשבון והייתי חייב לעבור אותו, מכשול בעייתי ומסוכן.

     

    היתה הנחיה במחלקת המודיעין האחראית על היהודים, כן היה דבר כזה, שכל חבר משפחה יהודי הנעלם מהבית מעל לעשרים וארבע שעות- על אב המשפחה להתייצב מיד במחלקת המוכבראת ולהודיע על היעלמותו, אחרת הוא יואשם בהגשת עזרה לו לברוח מסוריה ולהגיע למדינת הציונים, וזו לא אשמה של מה בכך.. ובכן אבא הודיע כבר למוכבראת, מה עושים עכשיו? ללכת שוב ולהודיע שבירטו (כך קראו לי בחלב) חזר על עקבותיו כי לא הצליח לברוח? כי לא מצא את האוטובוס לביירות? מה עושים- אני רק בן 13.. אבל לאבא הגאון היה רעיון יצירתי ששיתף אותו עם ההורים של חברי שכולם כאחד יגידו אותו הדבר.

     

    הרעיון היה פשוט וקל לעיכול. מדובר בשלושה ילדים חצופים שגנבו כסף מהוריהם והלכו לבזבז להתרועע ולישון ברחובות ומעולם לא יצאו מגבולות חלב. באופן הזה, חשב אבא וצדק, נוריד את נושא הבריחה לישראל מסדר היום וזה החשוב ביותר. ועל מנת להוריד מערך העניין הוחלט שאימא תלווה אותי לתחנת המוכבראת- לא אבא וכך היה. הלכתי עם אמא לשער הגדול של אל-מוכבראת אלעאמֶה ואמא ביקשה מהשוער להיפגש עם המפקד של מח' היהודים. התקבלנו מיד ואימא שיחקה אותה כראוי... כבר בהתחלת השיחה ביקשה מערוף (טובה) מהמפקד: הילד הזה יא סיידי הוא ילד רע ועושה לנו הרבה צרות, לא אלאה אותך בפרטים ואני יודעת שזה לא נוגע לך, אבל אני כאמא לא יכולה כבר וחייבת להתפרק, חייבת סעד עצה, לא יודעת מה לעשות. הינה תראה מה עשה לנו השבוע, גנב את כל הכסף של אבא שלו והלך להתרועע ולישון ברחובות והיום פתאום הופיע כשאזל לו הכסף. כאן בנקודה הזאת הורידה את קולה קצת שאני לא אשמע, כאילו, וביקשה מהקצין שישב מאחורי השולחן משהו אישי: אני יודעת אדוני שזה לא התפקיד שלך אבל תעשה לי טובה ותפחיד אותו קצת, מצידי תכה אותו אולי ממך יפחד, תעשה לי מערוף אישי שלא אשכח לעולם, אנא עזור לי אובדת עצות אנוכי...

     

    התוכנית עבדה אבל כאן קרה משהו שאיש לא חשב עליו, גם לא אבא. מהמגירה של השולחן הוציא הקצין מעטפת מכתבים ואני זיהיתי מיד את המעטפה. בחומס כתבתי מכתב לאבא ולמשפחה, מכתב שכולו רגש בו גיליתי את געגועי והתנצלתי על נטישתי ובמיוחד התנצלתי מאבא על הכסף שלקחתי. כמובן לא ציינתי אפילו ברמז איפה אני ולאן מועדות פניי, הזהירות הזו נטועה היתה בעורקנו, אבל לא תיארתי שהמכתב יגיע ישירות למוכבראת. הקצין הטיח באימא את המכתב ותהה: את אומרת שהבן שלך לא יצא מגבולות חלב אבל המכתב שבידי יצא מחומס לפני שלושה ימים רוצה לדעת מי כתב אותו? למרות ההפתעה שנחתה על אמא כי לא התכוננה לזאת, לא סיפרתי להם על המכתב, היא לא איבדה את העשתונות, תפסה את ידה והחטיפה לי סטירה, אני חושב שזו הסטירה היחידה שקיבלתי מאימא בחיי ואף היא היתה פייק, המשיכה במשחק ופנתה כמבוהלת אלי: גם הלכת יא כלב לחומס? חשבת שלא נדע? וכאן חזרה על אותה הבקשה מהקצין: אנא יא סיידי תעזור לי, תגיד לו מילה או שתיים, תן לו כמה סטירות למד אותו לקח, אנא ממך...

    והוא נענה לה! לא אשכח את שתי הסטירות הכואבות שלו. הוא נענה לה, הזדהה איתה ואף ניסה להרגיע אותה: זה הדור החצוף גבירתי שגידלנו ופינקנו, את חושבת רק את סובלת מזה, גם לי יש ילדים ואני רואה את חוצפתם כי רבה ואין לאל ידי. בסיום הפגישה אמא קיבלה ממנו עוד בקשיש בצורת איום שהיפנה כלפי שלא אעז לחזור על מעשה שכזה אחרת יהיה לי עסק איתו.

     

    באותה השנה אבא הספיק לעשות לי בר מיצווה וכעבור חודשים חלה ונפטר, הוא קבור בחלב; נשאר שם לשמור על הבית.

     

    כעבור 3 שנים ארגנתי לעצמי עוד בריחה אך הפעם היה ארגון מבוגר עם מבריח רשמי ותכנון מוקדם. זה היה אמור לצאת לפועל ביום שבת בבוקר, שוב עם שני חברים, אחרים. תשע בבוקר ביציאה מבית כנסת לקחתי את אחי יוסי הצידה ואמרתי לו: אני בורח ארצה דרך טורקיה בעוד חצי שעה. לא רוצה להגיד לאמא כי לא היא ולא אני נעמוד בזה, אבל מישהו צריך לדעת וזה אתה, אנא נשק את יד אימא ותגיד לה שיצאתי לדרך. יוסי המופתע הפתיע בתורו גם אותי: יש לי בקשה ממך בירטו, אני רוצה שתתן לי לברוח היום במקומך.

     

    מספר שנים לפני כן יוסי ואחותי ניסו אף הם לברוח ונתפסו. את אחותי משום מה שיחררו ויוסי ישב כשנה וחצי בכלא מַזֶּה הידוע לשמצה בדמשק. זה היה ההגיון שתמך את בקשתו ממני: אני נכשלתי פעם אחת וישבתי בכלא, אנא תן לי עוד צ'אנס אחד. ביקשתי שתי דקות חשיבה שבסיומן נתתי לו את הצ'אנס, הוא ברח במקומי עם אותו המבריח והפעם הצליח, זה היה ב-1977. 3 שנים לאחר מכן באוקטובר 80 היה לי הכבוד לארגן בריחה המונית לכל משפחתי המורחבת, לא השארנו מי שישמור על הבית, אחותי וגיסתי היו בחודש השביעי להריונן, הם ילדו תינוקות צברים בארץ ברחובות- לעזאזל גם את שם בית החולים שכחתי.

      

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      אלברט שבות
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין