כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אני פותח את המסעדה בבוקר

    1 תגובות   יום חמישי, 6/12/18, 00:26

    ומכין אותה לעבודת היום. 

     

    ראשית לכל, אני מעמיד סיר עצום מימדים על הכירה, ממלא אותו בכארבעים ליטר מים, ובכשלושים קילוגרם של גרגירי חומוס שהושרו כל הלילה, ומדליק את האש. 

    אחר כך אני מעמיד סירים נוספים, אחד עם ביצים, בערך מאה ועשרים, ואחד עם פול. 

     

    אני מתפנה לעבודות ההכנה האחרות, ובהן סידור המטבח לצורך עבודה שוטפת. 

    אני משרה בקערת מים גדולה מלפפונים ועגבניות, ובקערה אחרת עלי חסה טריים. 

    את העלים הטובים אני בוחר אחד אחד, מפריד אותם מן העלים שאינם יפים לאכילה, שהולכים אל הפח. 

     

    אני מציב את כלי הקיבול על משטח העבודה. הם ישמשו את עובדי המטבח במהלך היום להכנת מנות שונות. 

    המטבח מתחיל לקבל צורה. 

     

    ספקים שונים באים לחנות ומביאים את מרכולתם. 

    אני מעלה כמה עשרות ארגזים של משקאות קלים לגלריה שבנינו במיוחד לצורך זה. 

    כל ארגז שוקל כחמישה עשר קילוגרמים, ואני מזיע מאד במהלך העבודה, משום שהמטבח לוהט, למרות המזגן. 

    לאחר מכן אני מקבל משלוח של כמה מאות קילוגרמים של פירות וירקות, ומעביר אותם מן החוץ אל הפנים.

    אחרי כל משימה אני שוטף היטב את הידיים. קשה ולא נעים לעבוד עם ידיים מלוכלכות.

     

    כל זה מעייף מאד, ואורך זמן רב, על־כן אני לוקח הפסקה קצרה בתום פרק הַסָּבּלוּת.

     

    אני חוזר פנימה ובוחן את מצב החומוס. מנקה אותו מן הקצף החלבוני, מוסיף מים חדשים, ובודק את מצב הסירים האחרים. הביצים עדיין לבנות, והן זקוקות לאש חזקה על־מנת שיקבלו צבע. 

     

    אני קוצץ חמישה ראשי כרוב לסלט, ומכין קערות עם רבעי בצל, חמוצים, זיתים, חריף. 

     

    החומוס רותח, ואני מקטין את האש למינימום.

    בעוד כשעה וחצי או שעתיים הוא יהיה מוכן, אבל יש לעקוב אחריו, ולהשקותו במים טריים מדי פעם. 

     

    =======================================================

    המסעדה נפתחת, ואנשי הבוקר באים לאכול.

    עם חלוף הזמן גובר זרם האנשים, והמסעדה עובדת בתפוקה מלאה. 

    אנו מכינים מנות במהירות רבה, מוציאים אותן בזמן, משתדלים שהכל ילך כשורה. 

     

    עשר מנות, עשרים, חמישים, שמונים. 

     

    לקוח בלתי מרוצה מתקרב אל הדלפק, אינני יודע מה סיבה לכעסו. 

    הוא מטיח בי את צלחתו, ואני נפגע. דם רב זולג מפני, ואני ניגש לשטוף את המקום, אבל האנשים רעבים, והם מוסיפים ומזמינים, ואני ממשיך להכין. וכך עובר הזמן, והאנשים אוכלים, והדם ניגר, והאנשים הולכים, ואחרים באים, וגם הם רוצים לאכול,  ואנו עובדים ועובדים. 

    בשעה הייעודה, כבכל יום, אני מתכופף אל הכירה על־מנת להדליק את האש ולחמם את הסיר. 

    פיצוץ עז מחריד את המקום, וכל הסועדים נסים על נפשם. 

     

    שרוף ופצוע, אני סוגר את ברז הגז, מנתק את החשמל, וקורא לרשויות ההצלה. 

    הם לא באים. 

    חבול ומדמם אני עוזב את המקום, והולך הביתה.

    .

    .

    .

    .

    .

     

     

     

    בביתי אשת חיקי יושבת על הספה, רגליים על השולחן, קוראת עיתון. 

    אשת חיקי אמרתי, אבל בחיקה נתון ראשו של אדם כלשהו, גבר שאינני מכיר, השוכב על הספה, קורא גם הוא. 

     

    הם מסתכלים בי, ואני מסתכל בהם. 

    אני מתמוטט. 

    הם חשים אלי, סועדים אותי, מנקים את פצעי, מנגבים את גופי במגבות רטובות,
    מחפשים עם מה ואיך לעזור לי.

     

    הוא רץ לבית המרקחת, לקנות תחבושות, יוד, חומרי חיטוי, משחה.


    היא מנשקת אותי ובוכה.

    .

    .

    .

    .

    (קיץ 2008)

     

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    .

     

    .

    ..

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      אוי ואבוי. מקווה שזה סיפור לא מהחיים...