כבר בכניסה,

אני מחייכת חיוך מתנצל,

ואז נזכרת,

שזה יכול להפליל אותי.

עוד לפני שמצאתי חנייה,

הרגשתי אשמה.

רציתי לומר לה,

לפני הכל.

שאני באמת באמת,

מתנצלת. מעומק הלב.

הייתי ילדה רעה,

אבל מהיום אני מבטיחה

להיות בסדר.

והיא כרגיל,

בשלה.

אף פעם לא מרוצה.

ותמיד אומרת שיכול להיות יותר טוב,

לא משנה כמה אני אשתדל.

ואני נשכבת על מיטת העינויים הזו,

והיא דואגת לי לפוזיציה הכי לא נוחה,

כשהראש למטה,

והרגליים למעלה,

אני חושבת לעצמי שהיום אני כבר אוותר על הפילאטיס.

ומתחיל הרעש הבלתי נסבל הזה,

והנה היא מתחילה לנגן לי על העצבים.

כשאני כבר מסוחררת,

נדמה לי שאני שומעת אותה אומרת :

"את צריכה לבוא יותר, ולהקפיד".

או, זה באמת מפתיע, חשבתי.

החלום שלי,

זה להגיע לשיננית,

ושהבת זונה תגיד

"עזבי אותך מותק,

אני מבטלת לך את התור,

אלו השיניים הכי מצוחצחות שראיתי אי פעם".