מריאן פיית'פול, טייק 1
השנה היא 1990. אני בן 14. כן, 14. מריאן פיית'פול מגיעה אז לראשונה לארץ, כחלק מסיבוב ההופעות שמלווה את אלבום ההופעה המעולה שלה Blazing Away. לא הכרתי אותה אז, אבל הפרומו שעשו לה בתקשורת לרגל ההופעה סיקרן אותי מספיק כדי לרצות ללכת להופעה שלה בבריכת הסולטן שבירושלים. לשמחתי, חבר שלי, דני, גר בשכונת ימין משה בירושלים. בכל פעם שיש הופעה בבריכת הסולטן, הנמצאת בליבה של השכונה, מקבלים כל דיירי האיזור כרטיסים בחינם - כפיצוי על הרעש הנגרם להם מהאירוע. שכנעתי את דני ("מריאן מי?") לאסוף כרטיסים להופעה הזו. כך נכנסנו בחינם.
אני נהנתי. במבט לאחור, אני תוהה איך בכלל התחברתי לכל מה שהלך שם בגיל הפעוט של 14. דני, כראוי לבן ה-14 חובב מוסיקת המצעדים שהיה, השתעמם. לא ממש היה לו מה לעשות שם, מלבד להביט בשעון כל הזמן, ולהרים את הראש לכיוון הבמה בכל פעם שהזמרת המוזרה שרה איזו מילה גסה באחד השירים שלה.
מריאן פיית'פול, טייק 2
בפעם השניה שראיתי אותה בהופעה, כבר הלכתי עם אנשים שכן היו בעניין. זה היה ב-1999, בביקורה השלישי בארץ (באמצע היא ביקרה כאן שוב, עם מופע משירי ברטולד ברכט. לא הייתי). ראינו אותה מופיעה בסינרמה, במסגרת הסיבוב שקידם את Vagabond Ways. זו היתה הופעה טובה, גם אם לא ממש מסעירה. בטח לא כמו אלו מתחילת שנות ה-90, שאחת מהן תועדה ב- Blazing Away. בביקורת בעיתון הסתלבטו עליה קצת שאין מה לעשות, היא כבר זקנה וזה כבר לא בדיוק זה. ובכל זאת, אנחנו נהנינו.  כרטיס ההופעה מ-1999. הייתי שמח להעלות גם את זה מאתמול, אבל אין -
הפארשים בזאפה אפילו לא השאירו לי את תדפיס חיוב הויזה. בזיון. מריאן פיית'פול - וידוי קטן, טרום טייק 3
יש לה שתי פאזות משמעותיות. הראשונה היא זו של מריאן, הצעירה הבלונדינית היפהפיה ובעלת קול הפעמונים. זו ששרה As Tears Go By וממיסה על הדרך את כל אנגליה.
הפאזה (המשמעותית) השניה היא של פיית'פול, הג'אנקית לשעבר שניהלה דיאלוג אינטנסיבי ואובדני עם מלאך המוות, דיאלוג אותו קטעה בדיוק בזמן כדי להצליח להישאר עמנו. הדיאלוג הזה השאיר אותה חרוכה - מבחינת הנפש, הגוף והקול. לכאורה - פיית'פול היא גרסה נחותה של מריאן. מודל ישן, בלי הגה כוח ועם חתיכת פגיעה בשאסי. אבל האמת היא שאני מעדיף בהרבה את פיית'פול על פני מריאן. תעצומות הנפש שהצליחו להעביר אותה את תקופת הנפילה ולהוציא אותה חיה לעברה השני, הפכו את ההגשה שלה מסכרינית למצמררת, משכנעת ומרשימה. כשהיא שרה על האחות מורפיום, בקול שזועק עשן סיגריות אתה יכול להאמין לה שהיא יודעת על מה כל מילה מדברת. בטח יותר מהצעירונת בעלת הקול הצלול ששרה את השיר הזה לראשונה ב-1965. כשהיא שרה באותו גרון ניחר את As Tears Go By, השיר הזה רטרוספקטיבי בהרבה מאשר שהיה כששרה אותו 40 שנה קודם, בימים בהם היתה נערה שעברה הסתכם בזכרונות מימי בית-ספר.
לכן, Blazing Away, שהוקלט בניו-יורק ב-1990, הוא פחות או יותר אלבום ההופעה הכי בן-זונה שיכול להיות. כשאתה שומע אותו, כל מה שאתה יכול לחשוב זה "אלוהים, למה אני לא שם, כדי לראות את זה במו עיני?". אסופת השירים המפוארת שנבחרה להופעה הזו, עם שילוב פיית'פול של תקופת ה"אחרי" הנפיק ביצועים חד פעמיים שהפכו פה כמה משיריה לקלאסיקות של ממש. תשמעו את Guilt שם (או בכלל בהופעה מתקופת הפוסט-בלאגן). תבכו איתה על היותה אישה נבגדת ב-Why D'ya Do It (כנראה אחד מביצועי ההופעה המופתיים ביותר ששמעתי לשיר כלשהו). תצעקו יחד איתה What are we fighting for ב-Broken English. תעשו את זה - ותבינו. מריאן פייט'פול, טייק 3
ואתמול ראיתי אותה שוב, בפעם השלישית. כשאני חושב על זה, יש משהו משעשע בעובדה שראיתי את מריאן פיית'פול בהופעה יותר פעמים מאשר שראיתי כמה מהאמנים המקומיים שחביבים עלי. בכלל, על מה קשקשו כאן כשאמרו שהיא נמנעת מלהגיע לארץ בגלל עניינים פוליטיים? כמה אמנים מחו"ל ביקרו כאן ארבע פעמים?
הפעם הגעתי לבד. חבר (שלא נזכיר את שמו) שחשב לבוא גם כן, החליט לבסוף שלא מתאים לו. הוא לא אוהב את הזאפה (גם אני לא, האמת) ופחד שההופעה שם תתפספס ותאכזב.
אבל היא לא.
גם היום, בגיל בו מי שעוד עומד על הבמה זוכה בגלל זה לא מעט דאחקות על קביים וקטטרים, מריאן פיית'פול מצליחה לתת הופעה טובה ומרגשת, ולא לגרום לרגע לתהיה "מה היא בכלל עוד עושה במקצוע הזה בגיל 61?"
כשחושבים על זה - למה שהיא לא תהיה שם, על הבמה? כמה נשים בנות 61 יכולות לקבל תשואות סוערות ממאות אנשים? כמה נשים בגיל הזה שומעות מחיאות כפיים עשרות פעמים בערב אחד? על כמה מהן מורעפת כזו אהבת המונים בגיל דמדומים שכזה? אפילו אם לא היה כאן אלמנט הפרנסה ("אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק להופיע", אמרה בגילוי לב באחד הראיונות), איך מוותרים על דבר כזה, ובשביל מה? בשביל לקום בבוקר, לנקות את הבית ולסדר את הפרחים? לא, גם בגיל 61 מריאן פיית'פול מעדיפה להישאר מריאן פיית'פול, ולא להפוך ללוסי ג'ורדן.
היא שרה, כמובן, את הבלדה על לוסי ג'ורדן. שיר שאני בטוח שערער הרבה מאוד עקרות בית בעולם, כאשר הציב להן מראה מול מציאות חייהן האפורה והחד-גונית ועימת אותן עם כל חלומותיהן הלא מוגשמים.
אבל נוכחותה של הגב' ג'ורדן לא סימנה, ולו לרגע, כיוון של הופעת להיטים. "אני לא מקדמת שום דבר חדש במופע הזה, אז אני יכולה לשיר מה שאני רוצה", היא אומרת דוגרי על הבמה. ובאמת, לפחות חצי מהמופע הזה הוא כמעט סוג של מופע B Sides. שירים חדשים, שירים שנעשו לפרוייקטים מיוחדים, שירים ישנים שכמעט ואינם ידועים ("אולי בן אדם אחד בקהל יכיר את השיר הבא"), את כל אלו היא שרה בלי להרגיש לא נעים על היעדרותם של החשודים המיידים. אין Working Class Hero. גם Sister Morphine המופתי והמצמרר נעדר. Falling From Grace גם כן אינו בנמצא. אני אישית הייתי מת לשמוע את Ghost Dance (דווקא לא מהידועים ביותר שלה), אבל אין מצב.
אבל רגע לפני שאתה מתעצבן על החוסרים, אתה חושב קצת ומבין ש... בעצם .... איזה יופי! בניגוד לציפיה שאמן בשלב הזה של הקריירה שלו יריץ רק מופעי סיכום, הכוללים רק את שיריו המוכרים ביותר, לפיית'פול אין בעיה לבנות סט-ליסט שכמעט אפשר לכנות "קיצוני" (ולא רק לאמן במצבה). במקום ללכת על בטוח ולהבטיח קופות מצלצלות, היא עדיין שם בשביל המוסיקה. היא עדיין מרגישה את הצורך לגוון, ולבדוק, לחזור אחורה ולטעום מחדש דברים נשכחים, להסתכל קדימה ולנסות מה הלאה, להגדיר קו אומנותי שהוא מעבר ל"והנה עוד שיר שתוכלו לשיר איתי במקהלה". וכשנופל לך האסימון על האומץ לנקוט בקו כזה בשלב הזה של הקריירה, אל החיבה הרבה לדמותה המקסימה מצטרף גם כבוד גדול.
ובאמת, קשה שלא לאהוב אותה ולחוש כלפיה סימפטיה עמוקה. כדי לדלג על מהמורת ה"כולנו יודעים שאני ממזמן כבר לא הכוסית בת ה-20 שתלויה על הזרוע של מיק ג'אגר", היא נוקטת בגישת מודעות עצמית. אמנם היא מורחת ליפסטיק שוב ושוב באובססיביות (4 פעמים במהלך ההופעה, לדעתי) כמו ליידי מתייפה, אבל היא לא פוחדת להתייחס לגילה ("אחרי גיל מסוים עדיף לא להוריד את הז'קט", היא אומרת כשהיא מקלפת אותו מכתפיה) ולעברה ("אני לא כל-כך זוכרת, היינו אז היי לגמרי. עכשיו אני כבר לא כ"כ היי. בעצם, אני לא היי בכלל. וזה בסדר"). כשהיא מתבלבלת באיזה משפט, היא מתרצת את זה ב"כבר מאוחר קצת בשבילי".
ולמרות זאת (ואולי בזכות זה), היא לא מצטיירת פאתטית, ולו לרגע. הקהל עוטף אותה באהבה ובהתלהבות, שר איתה את השירים שהוא מכיר, ומתייחס בכבוד וסבלנות לאלה שהוא לא.
מבחינת מינון השירים היותר מוכרים - היא בונה פה תמהיל הגיוני למדי של חומרים מתקופת Broken English הידוע (חמישה שירים היא שרה מתוך השמונה בסה"כ שיש באלבום: Broken English, Brain Drain, Guilt,The Ballad Of Lucy Jordan ו-Why D'ya Do It), וקצת חומרים מאלבומיה בשנים האחרונות - Vagabond Ways ו-Before The Poison. כשהיא מבצעת את Times Square הידוע מורגשת עלית מתח באיזור. אבל היא דווקא מתקשה ליישר קו עם האוירה במקום ועם השיר עצמו, ולבצע אותו בצורה המחשמלת בה ביצעה אותו באותה הופעה מופלאה מ-Blazing Away. שם, באמת אפשר לשמוע את האישה הקטנה שעומדת באמצע טיים סקוור הענק, מתפעלת מגודלו ועוצמתו, וגם מפוחדת קצת מהמעמד. לצערי, הביצוע אתמול בזאפה, היה נטול את האינטנסיביות הזו.
גם כשהיא מבצעת את השיר שלה האהוב עלי ביותר, זה שבאמת הייתי מתרגז אם לא היה נוכח בערב - Why D'ya Do It, היא לא מצליחה (או אולי לא ממש מנסה) לשחק את סערת הרגשות המטורפת של האישה הנבגדת ששרה את זה ב-Blazing Away. כאילו במכוון, היא שרה את המילים הבוטות והגסות, כאלה שיכולות לגרום גם לכמה ראפרים להחוויר, בצורה קצת אדישה. אולי היא מנסה להטעין אותן בגישה אחרת וכך בעצם לפרש מחדש את השיר. ואולי סתם, בגילה, כבר אין לה כח לכל ה-showdown הגדול והאנרגיות הגבוהות שביצוע כזה מצריך.
ובכל זאת, אי אפשר להגיד שהיא מזלזלת במעמד, או שם בשביל לדפוק כרטיס. גם בשירים האלה היא מצליחה לרגש, למרות ביצועים שהם לא 100%. היא מתנועעת על הבמה בתנועות ריקוד מעודנות, מישירה מבט לקהל ומקפידה לתקשר איתו בחום. "אתם מבינים את מילות השירים?", היא שואלת בסקרנות את הקהל בשלב כלשהו. אפילו הקול שלה בעצם (כבר?) לא כזה חרוך, וממש לא נשמע גמור. קאברים לטל גורדון היא כנראה לא תעשה בקרוב.
כשהיא מציגה את "השיר שהתחיל את הכל. זה שכתבו לי מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס כשהייתי בת 17", התרגשות גדולה עוברת באויר. מהר מאוד הופך As Tears Go By לשירה בציבור, אותה היא גם מעודדת בשלב מסוים. עשרות ידיים מורמות באויר ושרות איתה את ה"טה דה דה דה". אחריו היא יורדת מהבמה, וכשהיא חוזרת להדרן, רק שיר אחד, היא שוב בוחרת לא ללכת על הברור מאליו, ובמקום לבצע עוד איזה להיט ידוע היא שרה עוד שיר לא מוכר. וגם אז, אי אפשר להסתכל עליה ועל ההתנהלות שלה, ולא לחשוב דבר אחד:
Respect! |