קראתי ספר, שלושה ספרי אימה
קראתי ספר שלושה ספרי אימההתנ"ך, הברית החדשה, הקוראן מאת משה גרנות כשנודע לי על הופעת הספר הזה התרגשתי ובעקר הסתקרנתי מאוד, ולא הבנתי למה נכלל גם התנ"ך בין ספרי האימה. חשבתי שרק שני האחרונים, כלומר הברית החדשה והקוראן הביעו והביאו אימה. כשדפדפתי נוכחתי לדעת לתדהמתי שמספר העמודים המספרים על התנ"ך כספר אימה הוא 55. מספר העמודים המספרים על הברית החדשה הוא 36. מספר העמודים המספרים על הקוראן – 28. עמדתי נבוכה מול גילוי זה על שלושת הספרים. לא הבנתי למה הדגש של האימה נופל דווקא על התנ"ך. עלי להודות שאת הספרים האחרים לא קראתי לעומקם. את הקוראן לא יכולתי להמשיך לקרוא לאחר שהגעתי בערך למחציתו בגלל התוכן הנורא והמצמרר של תיאורים דמיוניים ומרושעים, ובברית החדשה קראתי רק ברפרוף. אבל את התנ"ך קראתי וקראתי, וגם כתבתי כמה ספרים בעקבות הקריאה בו, בעיקר על נושא הנשים הנחבאות שם שאת חייהן ביקשתי לתאר. לאחר הרהורים רבים התחלתי להבין, שהרי ספר התנ"ך נולד ראשון והביא עמו את המונותאיזם. התנ"ך קיבץ את האירועים ואת החוקים ובעקר הביא את הצורך שביישום כל אותם החוקים שהביא משה לפני בני ישראל והיה על משה לגבש על פי החוקים הללו את כל מסת האנשים, העבדים שהוציא ממצרים שיהיו לעם. איך עושים זאת? והתקופה היא מתי בערך? לא ידוע מתי. משערים שהדבר קרה לפני כארבעת אלפים שנה, במצרים. בתקופה ההיא הכול היה שונה מתקופתנו – וכאן לראשונה נתקלתי באבן הנגף של המחבר, כשהוא איננו מבדיל בין התקופה הקדומה ההיא לבין תקופתנו. נראה שהמחבר רוצה לראות את הפועלים בתקופה הרחוקה ההיא כאילו הם פועלים בימינו, ומתעלם מן הזמן ומן התמורות שחלו באנשים ובאנושות במשך הזמן הארוך שעבר מאז ועד עתה. לדוגמה, בגוש השיש שבו חקוקים חוקי חמורבי המלך כותב שהחוקים ניתנו על ידי האל. כלומר, האל חייב להיות נוכח בעת נתינת החוקים – האדם בעת ההיא לא ירצה לקיים חוקים שסתם אדם מכריח אותו לקיימם. ובמיוחד חוקים כאלו שמשה הביא לבני ישראל, שהיו קשים מאד לביצוע. לכן משה צירף את הקללות מאת האל אשר חתום בכותרת עשרת הדברות, הוא-הוא האל היחיד אשר משה הביא לפני בני ישראל כשמחק את כל האלים האחרים. האל הזה מחייב את העם מאחר שהעם נתן הסכמתו באומרו: "נעשה ונשמע". ובכן, העם מחויב. ואם לא יעשה ככתוב בקודקס החוקים, יבואו עליו כל אותן הקללות. ואם האיש המודרני איננו מאמין לזה או איננו מסכים לזה, כמו ד"ר גרנות הכועס מאוד על הקללות שבאות בצדי החוקים, הוא יכול להתבונן בחוקי מצרים וללמוד דבר או שניים, איך היו אז באותם הימים מתקיימים החוקים או מחייבים את העם הרגיל לקיים חוקים. אפשר לראות גם פסלים או כדי מארות אשר היו חקוקים בהם קללות ועל ידי שבירת הפסל או הכד החקוק בקללות האדם, המקולל יינגף בהן. על ידי נפנוף הקללות המפחידות אילצו את העם לעשות ולהאמין שיש רק אל אחד שאותו משה הכתיב להם. האם יכול היה משה בדרך דמוקרטית להביא את האל לפני העם? נזכור שהוא עם של עבדים הרגיל לאלילים הממלאים את הפונקציות השונות אשר האדם השברירי של אותה עת האמין שיעזרו לו בחייו הקשים. לא הייתה דרך אחרת. יש לציין שמשה איננו מבטיח כי האל ירשום לפניו את העובדה שהאדם עשה כרצונו והוא יקבל שכר בעולם הבא. כי הרי כנגד זה, כנגד העובדה שהמצרים טרחו להכין לעצמם את החיים שלקראת העולם הבא, נגד זה התקומם משה ואמר על מצרים שהם עם המתים. ורק אחרי בית שני שוב הביאו איתם עולי בבל את האמונה בחיי העולם הבא, בניגוד למה שמשה הטיף לו. וראו אצל השומרונים, המקיימים עד ימינו את דת משה ללא הסטיות הקשות שסטו העולים מבבל ומפרס ביהודה. כל מה שמשה אומר ומבטיח הוא שחיי האנשים יהיו טובים אם יקיימו את החוקים שהאל נתן להם, כאן על פני האדמה. החוקים באים כדי לסדר את חיי החברה שיהיו נאותים. את זה הסופר אינו כותב. היה על ד"ר גרנות להדגיש כי זה העיקר. במקום זאת מתחיל ד"ר גרנות מפסוק בספר עמוס שכאילו לקוח משום מקום, כדי להוכיח שהאל הוא אל נקם. במקום להתחיל בסדר כרונולוגי ולהבין למה ניתנו בצד החוקים גם הקללות למקרה שחס וחלילה בני ישראל יסטו מהדרך. שני ספרי האימה האחרים, הברית החדשה והקוראן, עשו את ההפך. לא ביקשו שחיי האנשים יהיו מוסדרים יותר טוב, אלא הביאו את עניין החשבונאות של האל עם בני האדם אשר מעשיהם כאן יירשמו להם לטובתם כאשר יגיעו לעולם הבא. דבר זה, כאמור, אין לו זכר בתנ"ך. לצערי, כאשר סיים ד"ר גרנות לשפוך חמתו על ספר התנ"ך כאלו הוא ספר אימה בשעה שהוא ידוע דווקא כספר המוסר, כבר לא נשאר לו אוויר והוא מתייחס כמו בסלחנות אל שני הספרים הבאים, או שאיננו רואה את האימה שהם מפיצים. שני הספרים האחרים כבר אינם מדברים על מוסר, הם מדברים רק על האל האחד והיחיד ועל גדולתו. כל מה שבספר התנ"ך הוא רק כותרת בומבסטית, כפי שנהגו בימים ההם, מתהפך בשני הספרים שבהם האל הוא העיקר. בתנ"ך מצווים להניח לאל, לא לחקור את האל – אין זה עניינו של האדם. ואילו בברית החדשה והקוראן – בדיוק ההפך. מדברים ללא הרף רק על האל ועל גדולתו, משבחים אותו ומהללים אותו, במקום שהאדם והתנהגותו יהיו במקום הראשון. בברית החדשה זה מגיע לידי גיחוך אם לא לידי טיפשות בהוראות שנותן ישוע למאמינים הנוהרים אחריו, למשל בדיני משפחה, ובמיוחד בענייני ממון, כאשר הוא פוקד על העשירים שיחלקו את עושרם בין העניים וגם הם יהיו לעניים כאלו העוני הוא האידאל. זאת לעומת החוקים ההגיוניים שבתנ"ך המלמד כיצד יתמכו בעניים ואיך ינהגו העשירים עם עושרם. ד"ר גרנות מסתפק במעט מאד דוגמאות להראות את מוזרותם של שני הספרים. מן הראוי היה להראות ביתר חריצות את השתעבדותם של האנשים למחשבה על העולם שאחרי המוות, דבר שהוא הפוך מדברי משה שתיעב את המצרים ויצא למהפך על האידיאולוגיה הזו. שני הספרים הללו עניינם במה יקרה לו לאדם אם לא יעשה כדברי הנביא לאחר המוות, כולל תיאורים מזעזעים של הגיהינום וגן העדן – שני מקומות שחסרים בתנ"ך. גן העדן מוזכר רק בפרשת האדם הראשון כמקום הכי טוב אשר בו חי האדם הראשון ואשר אבד לו לאדם. ואילו הגיהינום הנורא, שהוא האימה הגדולה, כלל לא נמצא בתנ"ך. יכול היה הכותב להתעכב, בנוסף לאימה, על הטיפשות, שיש בשני הספרים אשר באו להביא דת חדשה והסתמכו על התנ"ך, כמו למשל הגזענות הקיימת בקוראן כאשר הנביא מדבר בגנות העיניים הכחולות. ובעיקר על קידוש מלחמת הדת בספרים אלה כדי להשליט בכוח את הדת החדשה, אם זו הנצרות ואם זה האסלאם. שתי הדתות מקדשות את המלחמה באלו שאינם מקבלים עליהם את הדת החדשה שלהם. וזו האימה... ובאשר לנשים, נכון שבתנ"ך, כמו במצרים, הנשים הנלוות לאדם אין להן כמעט זכויות, אבל כך היה נהוג בימי קדם להוציא את המקומות שמהם מגיע אברהם, שם היו לנשים חוקים אחרים ויותר זכויות מאשר במצרים או בכנען. אִזכור לכך מופיע בתורה בבראשית כאשר אליעזר יוצא למצוא אישה ליצחק, וכאשר הוא מבקש לקחת את רבקה אומרים לו "נשאל את פי הנערה". דבר כזה מופיע פעם יחידה בתנ"ך, כי אין שואלים במצרים ובכנען את פי הנערה או האישה. אפשר לראות גם בפרשת דינה, אשר יצאה להתרועע עם בנות המקום ובגלל הבדלי התרבויות קרה לה כל מה שקרה שם. להוציא את פרשת בנות צלופחד, כשבפעם האחת והיחידה בכל האזור נוצר חוק כזה שמוציא מושה, לאחר התייעצות כמובן עם האל, שהבנות יכולות לרשת אם אין יורש זכר. בברית החדשה לעומת זאת, היחס הוא בעיקר אל הזונות המקבלות הרבה תשומת לב ונידוי. ובקוראן, שלא נדע, האישה כמעט איננה נחשבת לאדם. לכן אינני מבינה למה הדגש של המחבר הוא רק על אי-השוויון הקיים בתנ"ך. חבל, כי הספר הזה יכול היה להאיר את עיני האנשים לקורה מאז שנולדו בחטא גדול שתי האמונות, הדתות הללו על ספריהן והאימה שפיזרו בעולם והיו כסרטן בנוף האנושי מאז ועד היום. התנ"ך איננו רוצה להיות "מיסיונרי" כמו שתי הדתות המטיפות ומטפטפות רעל אין סופי כלפי הכופרים. כל מה שהתנ"ך רוצה הוא שהעם שלו יקיים את החוקים שנתנו לו וכך יהיו חייו טובים יותר. האל בחר כביכול בעם לא מפני שהיה עם מובחר, כפי שהמחבר מציין וכפי שרווח בקרב הרבה קהילות, גם של מלומדים. התנ"ך איננו רוצה לתקן את כל העולם, הוא מסתפק רק בעם ישראל. ולא נשכח שהיה זה עם עבדים, כלומר רחוק מתרבות גבוהה, והיה צורך לקדם ולחנך אותו, שיהיה ראוי. כלומר, העם הנבחר היה כמו דף חדש שאפשר לעצב אותו כרצון האל כדי שיקיימו את החוקים ואז תהיה זו חברת מופת קדושה. כלומר, לא מפני שהיו קדושים נבחרו, והטעות הזאת נמצאת ובולטת בספרו של ד"ר גרנות. שני הספרים האחרים רוצים , כאמור, לכפות את עצמם על העולם בכוח הזרוע, במלחמה ובאונס, וחבל שהמחבר לא הרחיב על כך. דבר זה השפיע במשך כל הדורות על העולם לרעה, וגרם לאין סוף מלחמות דת. לפני הנצרות לא ידעו בעולם מהי מלחמת דת. וגם בימינו הנאורים לכאורה זו אחת הבעיות הגדולות והקשות ביותר. גם על כך אין המחבר מתעכב. הקוראן הוא שמעודד במיוחד את האנשים לצאת למלחמת קודש ולהרוג בכופרים, כלומר באלו שמתנגדים לדת הקוראן. בספר האימה הזה מקדשים את אלו שמשליכים את חייהם מנגד כדי להפוך לשהידים, כלומר אהובי האל. להם נכונו תגמולים רבים וטובים כאשר בעקבות הקרבת חייהם יגיעו אל גן העדן ויהיו שם מן המועדפים. על כך עובר המחבר בקלות ובמהירות ואיננו עומד על האימה שבדברים. ומנגד המחבר אינו שוכח להתעכב על המקרה של עם ישראל הבורח מפני המצרים והעמלקים שברשעותם באים לתקוף את הנמלטים ובמקום לעזור נלחמים בהם בכוונה להחזירם לעבדותם, להחזירם למצב שבו בני אדם הם רכוש של מצרים. אבל מצב שבו בני ישראל לא נלחמים בעמלקים ולא מבקשים לנקום בהם, היה נראה לא נורמלי, תגובה לא רציונלית. אולי בימינו, כשיש לנו את מגילת זכויות האדם, הדברים נראים אחרת. וכי אין לעם ישראל זכות להילחם בעמלקים הרוצים להשמיד אותם ולהחזיר אותם לעבדות? האם התורה מטיפה לאלטרואיזם? רק בנצרות, ברוב טיפשותם, המציאו את "מי שסוטר לך, הפנה אליו גם את הלחי השנייה לסטירה". לסיום, הייתה זו חוויה קשה לקרוא את הספר המתיימר להביא איזו אמת על שלושת הספרים של המונותאיזם. בלבול גדול, חוסר דיוק או חוסר הבנה ואולי אי-ידיעת הרקע של צמיחת הדת העברית לעומת שתי הדתות האחרות. נדמה שמתוך עצלות או סלחנות רעה התקבלה בלִילה מאוד לא הוגנת ואולי אפילו מרושעת כלפי התנ"ך וסלחנית כלפי הברית החדשה והקוראן – שהרים ראש בימינו ומי יודע לאן יוביל אותנו באידיאולוגיה המעוותת שלו. עם זאת עלי לציין את האומץ של המוציאה לאור, ד"ר לאה צבעוני, ואת ההוצאה הנאה של הספר. ולמרות כל המגרעות יש לשבח את ד"ר משה גרנות שכתב ספר כזה שאיננו דבר רגיל בימינו. ר. מיפו    |