כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    "אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה"- שיחה עם רונה רמון ז"ל שנערכה ב 2008

    1 תגובות   יום חמישי, 20/12/18, 09:49

     

    ''

     

     

    "אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה"- שיחה שנערכה  ב2008  וחצי עם רונה רמון ז"ל , חמש שנים אחרי התרסקות הקולומביה  שעל סיפונה נספה בעלה רס"ן אילן רמון ז"ל,  ושנה וחצי לפני נפילת בנה  הטייס סרן אסף  רמון ז"ל. שיחה על אובדן וגעגוע, שנה לפני שהנורא מכל מתרגש עליה. 

     

    רונה רמון- "למצוא איזון בין העצב והכאב שימשיך לעולם, והגעגוע הפיזי הכמעט  בלתי נסבל, לבין המקומות היפים".

     

     קשה לדעת אף פעם מה היה קורה אילו לא... במקרה של רונה רמון סביר להניח שהיא הייתה נשארת אשתו של, מאחורי הקלעים, דואגת לאילן שלה, כמו שתמיד עשתה.

    אבל רצה הגורל וכבר חמש שנים אנחנו מכירים אותה כאלמנתו של אל"מ אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנהרג בעת פיצוץ מעבורת החלל קולומביה בשנת 2003. בראשון בפברואר מלאו חמש שנים לאסון. 

     רונה כבר בת 43, מתגוררת ברמת חן, אם לארבעה  ילדים, אסף בן 20, שהוא פרח טיס,  טל בן 18, יפתח בן 14 ונועה בת עשר וחצי תלמידת כיתה ה'.

    היא נולדה בקרית אונו, הצעירה מבין שלושה, יש לה אחות גדולה, ואחיה הגדול גבי ,נפטר שלושה חודשים אחרי אסון הקולומביה מלויקמיה אקוטית שהחמירה אחרי האסון.  

     את אילן הכירה כשהייתה בת 22, סטודנטית לחינוך גופני, והוא כבר היה טייס צעיר וחתיך, בעל מוניטין ואהוב הבנות, מבוגר ממנה בעשור, ההיכרות הזו הובילה לנישואיהם כעבור חודשים ספורים.

     "לא הייתי בהריון, למרות שכולם חשבו שבגלל זה אנחנו ממהרים להתחתן" היא צוחקת "פשוט הבנו שזה זה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, חברה הכירה לנו, בעת שלמדתי איתה חינוך גופני בוינגייט", הם הכירו במסיבה, אילן היה רווק מבוקש, שהיה לו קשרים ממושכים עם נשים לפני רונה, ולאחר מכן קשרים יותר מזדמנים, ואפילו הספיק להתחייב שהוא לא מתכוון להתחתן לפני גיל 35, הכל השתנה במסיבה ההיא, היה ברור שזו אהבה ממבט ראשון, חודשים ספורים אחר כך הם נישאו.

    כבר במהלך ירח הדבש באילת הוזעק אילן לטייסת עם הידיעה על נפילתו של רון ארד בשבי, זו גם הסיבה שרונה ואילן התחברו לסיפור הטרגי של ארד, וזו גם הסיבה שרמון בחר לקחת איתו לחלל את המכתב המקורי שכתב ארד למשפחתו, מכתב שאבד איתו לעד.

    "כשקיבלנו את המכתב" היא מספרת "קראנו אותו יחד, אני ואילן, ובכינו, אני לא הכרתי את רון, אבל בגלל צירוף המקרים המוזר, החתונה שלנו והנפילה שלו בשבי, ואיך שאצלו הכל נעצר ואצלנו הכל התקדם, הייתה לנו הרגשה שהוא חלק מחיינו". 

     כשאילן סיים את הלמודים הוא החליט לחזור לצבא, עבר מסלול של סגן מפקד טייסת, ומפקד טייסת אף 16, המשפחה עברה לרמת דוד, משם יצא אילן ב 1981 כמה שנים קודם לכן, גם לתקיפת הכור בעירק, בשנתיים שהם חיו שם הם למדו לאהוב את העמק, זו גם הסיבה ששם בחרה רונה לקבור את אילן שלה, בבית הקברות של נהלל. מול המטוסים הממריאים ונוחתים ברמת דוד. יותר מאוחר הם קנו בית ברמת חן אליו תכננו לעבור כשיחזור אילן מיוסטון. חייהם השתנו לעד במרץ 1987, כשמפקד חיל האוויר איתן בן אליהו זימן את רמון, עם נווט חיל האוויר יצחק מאיו כמועמדים להפוך לטייס החלל הישראלי הראשון, לאחר שב95 הבטיח קלינטון לשמעון פרס לשגר אסטרונאוט ישראלי ראשון לחלל.

    אילן רמון שנחשב כטייס קרב מהולל בחיל האוויר, והשתתף במשימת פיצוץ הכור בעיראק  ובעל השכלה של מהנדס נחשב מועמד מצוין. המשפחה הצעירה עזבה את ישראל ועברה להתגורר ביוסטון ב98 ליד מתקן האימונים של נאס"א. ואז, שבוע לפני השיגור הוכנס אילן לבידוד מחלט ורונה הייתה היחידה שהורשתה לראותו, לפני השיגור היא נפרדה מבעלה ונתנה לו דיסק עם שירים ישראלים וחמסות לכל אנשי הצוות.

    זו הייתה פגישתם האחרונה, ומאז היא מנסה לאחות את השברים, להנציח את זכרו של אילן ולגדל ארבעה ילדים למשפחה חמה ותומכת, גם אם חסרת אב.את רונה (43) אני פוגשת קרוב לשכונת מגוריה ברמת חן, היא נראית קטנת קומה יותר מאשר בצילומים אבל אפשר לחוש את החוזק שקיים שמאפשר לאישה שהתאלמנה מול פני כל העולם להמשיך ולגדל משפחה לתפארת יחד עם הנצחת זכרו של בעלה.

     ש. בעצם בשנה וחצי הראשונות אחרי נפילתו של אילן לא שהיתם כאן.

     ת. אבל כל שנה הייתי כאן ביום האזכרה, נשארנו כאן בשנה השנייה ועשינו אירוע מאוד ייחודי בעמק יזרעאל שם קבור אילן, בשנה השלישית זה עלה לבמה הממלכתית וזה נוגע בכל הארץ ומזה אני מאוד מרוצה. 

     

     ש. הצבת לעצמך  מה שאת תופסת כצוואתו הרוחנית של אילן?

     ת. אילן עוד בחייו, לפני הטיסה התחיל לערב את הנוער בניסויים ובתחום החלל, הוא האמין שיש פה משהו שהוא מאוד מרתק, וחשיבתם של הילדים היא לא מקובעת וזה מאפשר איזושהי הפרייה הדדית מאוד יפה. ומכיוון שהחינוך בדמי ואני מגדלת ארבעה ילדים ורוצה לראות אותם מתפתחים בחברה מתפתחת ונורמלית, אז בהחלט יש פה חשיבה על זה ועל מסרים אחרים, הומאניים, מסרים שמדברים על עולם ללא גבולות, אטמוספרה, אנושות שלמה מעבר לגבולות של אדם ומדינות. והפוקוס רחב יותר. 

     

     ש. כששהיתם כל המשפחה עם אילן לפני ההמראה ביוסטון, גם אז היית מעורבת בנושא?

     ת. אז פחות, אילן לקח את הנושא אז על אחריותו, אבל הייתי איתו באירועים שונים בהחלט כשותפה. 

     

     ש. הבנתי שנסעת לשיגור הדיסקברי בשנה שעברה.

     

     ת. השיגור נדחה ברגע האחרון, וחזרתי הביתה בשמחה רבה לילדיי, אני אמורה לנסוע השנה לשיגור הנוסף, אני מקווה שזה יקרה. השיגור נדחה בגלל תקלה טכנית של הרגע האחרון, גם סביב השיגור של אילן היו הרבה דחיות והיה הרבה חוסר סבלנות, לא תמיד מותאמת למציאות.   

     ש. כשנחת עליכם האסון, באיזה אופן מצאת את עצמך מעבדת את האובדן ומתמודדת איתו? האם זה הקל או הקשה עליך להתמודד עם האובדן כדמות שהפכה בעל כורחה לדמות ציבורית ?

     ת. תראי, יש משהו מאתגר בהחלט באובדן ציבורי, אבל יש הפרדה מוחלטת. האובדן הפרטי שלי- אין לו דבר שיכול להקל עליו, עם האובדן הזה אחיה עד סוף חיי, כרגע אני עובדת על תזתMA   בנושא האובדן ואני יכולה לומר לך בעקבות המחקר שהמשכיות הקשר קיימת. המקום הציבורי לעומתו הוא מקום של עשייה שמכניסה איזשהו משמעות למקום הקשה הזה. אז בהחלט יש את המשמעות הפרטית של התא הפרטי והמשפחתי, המורשת הפרטית והמצומצמת שלנו. אחד הדברים שאני אומרת לילדים הוא ש"כשאני מדברת על אבא אני לא מדברת עליו מהמקום הציבורי, הוא הבעל שלי, האבא של הילדים שלי" אז באמת יש הפרדה מאוד מוחלטת אם נדבר על המקום הרגשי, והפעילות הציבורית היא פן נוסף שמצאתי בה גם משמעות נוספת לאותו מקום ריק. 

     

     ש. זה משהו שמנחם מעט, העובדה שיש משמעות לאותו אובדן, שלא מדובר בתאונה "סתמית"?

     ת. לא. אני לא מדברת על משמעות לאובדן. בשום אופן, אני מדברת על משמעות החיים שלנו כשכולים אחרי. משמעות האובדן זה באמת שאלה רוחנית שאני לא נכנסת אליה.   

     

     ש. ספרי לי קצת על עצמך ומאיפה באת?

     ת. נולדתי וגדלתי בקרית אונו, למעשה המשפחה שלי גרה קרוב      למקום מגוריי הנוכחי ברמת חן, למדתי בתיכון בן צבי, אני ממשפחה מאוד חמה, תורכית, הורי עלו לארץ כשהיו בני 15, ואחד הסרטים שתמיד הצחיקו את אילן ואותי נורא זה "החתונה היוונית שלי" כי באווירה זה היה ככה: המשפחה התורכית שלי, והמשפחה היקית-פולנית של אילן עם שיחות על הא ודא ברומו של עולם, זה אפיין אותנו ומצחיק עד היום.  המשפחה שלי נהדרת, היא מעניקה לי המון תמיכה וחוזק, והרבה שמחת חיים. אני הצעירה במשפחה יש לי אחות גדולה שתומכת מאוד, כל המשפחה מאוד חמה. אחי הבינוני גבי נפטר לפני חמש שנים מלויקמיה חודשים ספורים אחרי מותו של אילן.  

     

     ש. בעצם, אילן כטייס קרב בכיר, עשה לבד מהפעולה המפורסמת של פיצוץ הכור בעירק עוד אינספור פעולות עלומות, כך אפשר לומר שבעצם סכנת המוות ריחפה כל הזמן באוויר, כאופציה? הייתה מוכנות לאפשרות הזאת?

     ת. לחלוטין לא. לא אצלי ולא אצל החברות הקרובות, נשות הטייסים האחרים, ולא מפני שאנחנו בנות יענה שלא מודעות לסכנה, אלא בגלל שאי אפשר לחיות מתוך פחד, בפעולה ההיא של פיצוץ הכור בעירק לא הייתי, אבל יצא מצב שפעם אחת ידעתי שאילן יוצא לפעולה מסוכנת, כי לרוב אילן לא "הביא את העבודה הביתה" מה שעשה את החיים יותר קלים. כשידעתי שהוא יצא לפעולה כזאת , עמדתי בחוץ וראיתי אותם ממריאים וחיכיתי שינחתו. אבל בגדול מעבירים את החיים בצורה שפויה יותר, כי אחרת אי אפשר לתפקד. בסופו של דבר החבר'ה האלה יוצאים לעבודה, אנחנו לא כל בוקר קמים למחשבות של "אולי לא" , וזו גישה שכן השתלטה מאז האסון של אילן: אני היום יותר מכבדת את הרגע, כי אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך. 

     

     ש. בדקות הראשונות אחרי הזמן בו אמורה לנחות הקולומביה כשכולם הבינו מה קורה, אתם בעצם לא ידעתם, הייתם מבודדים, את והמשפחה בחדר נפרד.

     ת. אנחנו לא ידענו, אבל הבנתי וזה היה ברור שהדברים הם רעים מאוד.  

     

     ש. ואת חווית אובדן כפול בנוסף לאובדן של אילן. אחיך ואמו של אילן מתו קצת אחרי ההתרסקות. אביו של אילן נפטר לפני כשנה.

     ת. כן, וזה לא היה רק אצלי, זה היה בעוד כמה משפחות, אבא שלי, אח של, חתן של, שם היה מעגל נוסף. האנרגיה היא אנרגיה תקועה וגורמת למחלות, וכמו שאובדן משפיע על גוף נפש רוח, ככה, ההתייחסות צריכה להיות של גוף נפש רוח, התייחסות הוליסטית.  

     

     ש. היה לך קל יותר בתחילה לחיות בארה"ב בגלל ששם את פחות מזוהה ומקושרת לאירוע?

     ת. כשאני הבנתי את גודל הסערה פה בארץ, וגם מהמקום האישי שלנו של ארבעה ילדים צעירים שעוברים כזה זעזוע, החלטתי שאני לא אעשה שינויים, ולא אעביר אותם טראומה נוספת על הטראומה שעברו ממילא, ולנתק אותם מסביבתם. זו החלטה שירדה מהר מאוד, עם הויתור על התמיכה של המשפחה כאן, העדפתי בהתחלה להישאר ביוסטון עם מעגל של חברים קרובים, זה היה נכון ובתזמון הנכון, להיות עם עצמנו לרגע ולהישאר, וכל המעבר אחר כשהוא בא ממקום יותר בריא.  

     

     ש. הבנתי שהתקוממת על זה שחשפו נגד רצון המשפחה את העובדה שאסף בנך הבכור הוא פרח טיס.

     ת. נכון, ההחלטה שלי בעניין הילדים היא מאוד ברורה, ברגע שהם חזרו לארץ כל אחד יוצא לדרכו האישית, יש להם את המטען האישי שלהם אבל לכל אחד יש חיים, ואת הציבוריות הם יחליטו עד כמה ומתי כשיהיה להם נוח עם זה, אני לא מאלצת את הילדים שלי לבוא לטקסים. ואני מעדכנת אותם לגבי מה שקורה, ואני חושבת שהם זכאים למקום פרטי משלהם, היו מספיק בעיני הציבור אחרי טראומה קשה, צריך מתישהו לשים לזה סוף. זה מסלול החיים של בני. אין לי שום זכות. 

     

     ש. את זוכרת שאילן ביטא את שאיפותיו לעתיד שאחרי החלל, למשל להיות מפקד חיל האוויר או להיות במנהיגות פוליטית?

     ת. מפקד חיל האוויר הוא לא רצה להיות, אני יכולה להגיד בוודאות.  לגבי שאיפות פוליטיות, דווקא כשהיה צעיר יותר ניסה לבדוק את המקום הזה, ופוליטיקאי מכובד הסביר לו שאו שהוא צומח מלמטה וגדל וגדל או שהוא צונח הכי מלמעלה. זה לא היה על האג'נדה אבל כן היה בו צורך לעשות שינוי, אמירה חברתית, משהו שקצת יזעזע, ואני חושבת  שאילן עשה את זה בצורה הכי דיפלומטית ויפה מול עולם ומלואו, כל הניגודים שיש לנו בארצנו כולם התחברו סביב המסרים של אילן. היה בו באמת הכל, הייתה לו את היכולת להחזיק את הקצוות, גם להיות לוחם וגם להגיד בראש מורם שאנחנו שואפים לשלום ולחברה אחרת, גם להיות חילוני, אבל גם לקחת איתו אוכל כשר כי יש לו אמירה שמכבדת את אותו עם שהוא מייצג. העניין של הכבוד ההדדי היה חשוב לו מאוד. 

     

     ש. הייתה השפעה לכך שאילן גדל כדור שני לניצולי שואה ?

     ת. זה משהו שכישראלי וצבר לא עלה בחיים היומיומיים, אבל המשימות שהוא יצא אליהם היו מהמקום של למנוע שואה נוספת כלוחם ולא מהמקום של הקורבן, התדמית של היהודי הקורבן לא הייתה רלוונטית עבורו, זה מה שהוביל אותו ומוביל אותו, אני לא יודעת, אולי אנחנו מפגרים אבל עדיף לנו להיצמד לאופטימיות. ולצמוח מתוכה.  

     

     ש. והנה במלחמת לבנון האחרונה את מוצאת את עצמך אם לחייל.

     ת. כן, הבן שלי בדיוק התגייס, אבל היה במקום מוגן, אבל האחיינים שלי היו בלבנון, והתקופה מאוד לא פשוטה, הסיטואציה של האובדן שלנו קרתה בצורה אחרת לגמרי, אבל יש משהו שמהדהד בתקופה הזאת, כששומעים "הודעה נמסרה למשפחות" זה משהו שמערער אותך עד עמקי נשמתך ואת חווה שוב את אותו מקום של הודעה כזאת, התובנה שבשנייה אחת החיים שהיו אינם עוד, ומפה צריך לאסוף את השברים. מאותו מקום שפשוט בלתי נסבל מבחינת התודעה צריך לעשות שינוי. מי שחווה שכול מתחבר לאותו מקום וזה מזעזע את המקום שבו אנחנו חיים.  

     

     ש. מה שהיה שונה ציבורית במוות של אילן זה בעצם שבהתחלה היה ניסיון להיאחז בעובדה שלא ראינו פיצוץ, העדפנו, כצופים בבית לחשוב שאם לא ראינו זה לא קרה.

     ת. זה השלב שבו עשו ספקולציות פה, ואנחנו פשוט ישבנו בחדר סגור וחיכינו להודעה הרשמית, אני הייתי במצב שונה, שוב, כי כבר ידעתי והבנתי קצת על תהליך הנחיתה ,והבנתי שזה סופי. אני רוצה להגיד משהו בעניין של להישאר עם הריק הזה: הסיטואציה הציבורית בעניין הזה מאוד לא פשוטה, כשאני שומעת שכולים שמספרים שהיו בבית ומישהו בא והודיע להם: אז  יש משהו שבאינטימיות שלא מנחם, אבל הופך את זה ליותר קדוש, ואנחנו ישבנו מול פני העולם מול כל האין הזה, זה היה מאוד קשה, עד עכשיו זה קשה, כל הקטע של הפרידה לא סגור עדין.  

     

     ש. בעצם בתכם  הקטנה, נועה לא הכירה את אביה באופן אישי, אלא כדמות ציבורית.

     ת. לחלוטין לא, אני לא אכנס לזה, אבל כל הילדים, הדמות של אבא שלהם טבועה בהם. אבל אנחנו לא נדבר על זה, אילן טבוע בהם, השאיר את חותמו יפה מאוד, גם מבחינת אופי וגם מבחינת יופי חיצוני. הוא נמצא בהם. 

     

     ש. את אישה צעירה, בת 43, ובעצם עברת מסלול חיים שלם וגידלת ארבעה ילדים, בעצם החל מרגע שיצאת מבית ההורים, היית בתוך עוד מסגרת משפחתית, ופתאום בגיל 38 התאלמנת, ונשארת לבד.

     ת. זו סיטואציה בהחלט מאתגרת, ראשית, נכון, אילן ואני הכרנו כשאני הייתי בת 22 ואילן היה בן 32, והחיבור בינינו היה מאוד מיידי וחצי שנה אחרי נישאנו, וזה לא היה בגלל שהייתי בהריון (צוחקת) וכולם חשבו שזו הייתה הסיבה, אלא פשוט לא ראינו שום טעם לדחות את הביחד הזה, וגם מהלך חיינו: בתשע שנים ארבעה ילדים, כאילו משהו דחף אותנו קדימה. בדיעבד אני מבינה שהזמן שלנו ביחד היה קצוב ולכן מיהרנו בכל מה שעשינו ולכן מהלך החיים שלנו היה שמעניין לעניין כל הזמן התקדמנו במה שעשינו, אבל זה לא היה בתודעה. בסך הכל ביומיום לא היינו מודעים לעניין השכול האפשרי, החיים בבסיסים הם קצת כמו בקיבוץ, הילדים גדלים ביחד, הבעלים עובדים במקומות שלהם, כל אחת עם הקריירה הקטנה שלה, יש הווי מאוד דומה אז מקטרים ביחד, צוחקים ביחד, אוכלים ארוחת ערב יחד עם הילדים. למזלי שש שנים בבסיס הספיקו לי, זה היה נחמד אבל הספיק לי. לגדל ילדים זה היה פשוט נפלא, ואנחנו היינו בשלב של גידול המשפחה, לאחר מכן עברנו.  

     

     בואי אני אגיד לך משהו אישי: אחד המשפטים שהכי עצבנו אותי, זה שאנשים נגשו אליי ואמרו לי: תהיי חזקה. ואני ניסיתי להבין למה זה מערער אותי ומעורר בי התנגדות כזאת, כי בהתחלה זה היה לשרוד את המקום הזוועתי ממקום של חוזק פיזי ונפשי, אבל מעבר לזה זה לא המקום של להיות חזקה. יש כאן חוזק אחר: החוזק של העניין של להחזיק את שני הקצוות, אנחנו דיברנו על המקום של להיות באיזון בין העצב והכאב שימשיך לעולם, וזה כאב פיזי שלא עובר, אז זה לא כל דקה ביום כמו בהתחלה, אבל זה כל הזמן לא מרפה. אבל מצאתי איזשהו איזון בין הכאב שלא מרפה, והגעגוע, הגעגוע הפיזי לנוכחות של האדם הזה, ובין לראות את המקומות שהם באמת כל כך יפים בינינו. הצמיחה זו ברירה ובחירה כי נורא קל להישאב למקום החשוך הזה. כי זה לא נגמר. שלמה וישינסקי, אדם יקר וחבר, כתב שהגעגועים הורגים אותו, הוא כתב את זה חודש אחרי שליאור בנו נפל ברצועת עזה. והלב שלי פשוט נחמץ בקרבי, כי ידעתי שהוא עוד לא יודע לאן זה מגיע, אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה, ולהחזיק את שני המקומות האלה, כי אותם רגעי אושר הכי גדולים, רגעי הגאווה הכי גדולים, הם ממש אותו רגע של הפספוס הזה, ההחמצה, זה החוזק: להחזיק את שני המקומות האלה, ולחיות את החיים במלואם מהמקום החסר הזה, זה החוזק. 

      ש. איך את מממשת את זה?

     ת. בתזה אני עוסקת במקום האישי בו אני נמצאת ובודקת איפה אני נמצאת איך הגעתי והתמודדתי עם המקום הזה, מקום שיש בו הרבה ייאוש וחוסר אונים, הרבה מאוד הכחשה, יש המון גורמים מאוד לא פשוטים.לחקור את המקום הזה שלי, מה גרם לי עכשיו להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. ושוב, זה לא אומר שאני לא אחזור הביתה ומשהו קטן יגרום לי להיות במקום העצוב ההוא, ויחד עם זה, אני יכולה להסתכל ולראות את הפרח הקטן שמזיז לי את אותו מקום יפה בפנים, או דברים אחרים שמביאים איכות אחרת. זה לא מקום של אושר ממקום של שמחה, זה אושר שאינו תלוי רגשות, זה יכול להיות רגע מאוד עצוב, אבל כזה שיש בו את האיכות האחרת, כזה שיש בו מאה אחוז נוכחות של המקום. של האמת הצרופה הזאת. אתמול ישבתי עם חברות ובכיתי את נשמתי, אבל בעצם הרגע הזה היה משהו מאושר. 

     

     ש. קצת דומה למה שאמר ג'ון לנון: "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות"... את חשה את ההבדל בין רונה של לפני האסון ואחריו?

     ת.  בכל המובנים אני יכולה להגיד שצמחתי וגדלתי ויש מקומות שנפגעו יותר, ויחד עם הכל יש מקומות שהייתי מסתכלת על עצמי במראה ולא אהבתי את זה, אין ספק שאני לא אישה אחרת, אבל יש מקומות שבהם התעצבתי אחרת. הייתי מוותרת על כולם..... 

     

     ש. אין לי ספק בזה...

     ת. אם אנחנו מדברים על תזה של צמיחה אז זו באמת יכולת להעריך את הדברים, בזוגיות שלי ושל אילן וזה אחד הדברים שמנחמים אותי, אולי בגלל סגנון החיים והאתגרים שעמדו בפנינו בדרך, הייתה לנו הערכה הדדית, צמחנו מכל שינוי. זה היה כמו יין טוב, הזוגיות שלנו. 

     

     ש. כשאני חושבת על זה, אפשר להסתכל על זה גם ככה: בעצם בורכת. לא לכל אחת יש את המזל למצוא, גם אם לזמן קצוב, את אהבת חייה והוא את אהבת חייו.

     ת נכון, אני חוזרת להרצות בפני אנשים ואני חושבת שהשם של ההרצאה שלי יהיה "ברת מזל". כי אני יודעת שזה היה מקום שמצאתי את אילן, והוא תמיד צחק ואמר לי שחיכה שאגדל, היה לי את זה וזה היה מזל. לממש את האהבה הזאת עם ארבעה ילדים, זה בהחלט מזל.  

     

     ש. יוצא לך להקשיב לשיר "התשמע קולי" ששלחת לאילן לחלל?

     ת. עד לא מזמן הביצוע של החלונות הגבוהים היה גורם לי לבכי כל פעם שהושמע, אבל עכשיו אני מוצאת בו משמעות חדשה, מנחמת. ברור לי שאילן שומע אותי, כל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני מנסה להבין למה הוא מנוגן דווקא עכשיו, כאילו זה מסר קטן שאילן שולח לי.  

     

     ש. חמש שנים אחרי, לפעמים את שואלת את עצמך למה האסון הזה קרה דווקא לך?

     ת. שאלות כאלה לא מובילות לשום מקום, אני מאמינה שהאובדן בא ללמד אותנו משהו על החיים, ולמרות הכאב הוא יכול להוביל להתפתחות האישית. זה תהליך מסועף של צמיחה מתוך משבר. אני מקווה הוא יוביל לחיים יותר מלאים ומאושרים לי ולילדיי. אחד הדברים שחרו לי ביותר כשיצא הדו"ח של נאס"א על התקלה, זה שהיו בדו"ח שני דברים, האחד התקלה שקרתה, והכשל הגדול ביותר היה הכשל האנושי שבו התקלה לא טופלה וזה עלה לדיון שבע פעמים וירד, בעיני אם היו מתייחסים לבעיה כבעיה אולי המציאות שלנו הייתה שונה, וזה הכעיס אותי יותר מכל , כי אילן סמך עליהם, כמו שבארץ הוא סמך על חיל האוויר. 

     

     ש. את יודעת אם אילן היה מודע לקראת מה הוא הולך לפני הפיצוץ?

     ת. כן, הם ידעו. בהתחלה אמרו לנו שזה היה מאוד פתאומי, ועם הזמן הסתבר לנו שהם ידעו, ומדובר בזמן לא מבוטל, לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת בשעון וסופרת את משך השניות בהן הם ידעו שהמעבורת הולכת להתפוצץ. ואני מבינה שזה הרבה מאוד.  

     

     ש. את שואלת את עצמך איפה הייתם היום לולא התרחש האסון?

     ת. אין לי מושג. לא הייתה לנו תוכנית. הגישה של אילן הייתה להגיע לגשר ולחצות אותו. הוא נהג לומר שאין טעם לחיות את הדאגה פעמיים, אם יקרה משהו רע אז נתמודד, ואם הוא לא יקרה אז בשביל מה לדאוג? אולי זו סוג של נאיביות, אבל זה מאפשר לחיות את החיים בצורה יותר שקטה ושלווה, וזה מה שלמדתי ממנו. במקום לחיות ב"אילו", לעסוק בכאן ובעכשיו וליהנות ממה שיש.  

     

     ש. בעקבות האסון חווית עוד שכול כפול לאחר מכן, אמו של אילן שנפטרה כחולת אלצהיימר ואחיך גבי שנפטר אחרי האסון.

     

    ת. אחי גבי חלה בלוקמיה אקוטית שנתיים לפני שאילן המריא, והגיע לשיגור כהכרזת ניצחון על המחלה שנעצרה. הוא נפטר שלושה חודשים אחרי שאילן נהרג. אין לי ספק שהמחלה חזרה כתגובה לאסון, הרי ידוע עד כמה המערכת החיסונית חשופה למצב הנפשי. חודש וחצי אחרי שאילן נהרג גם אמא שלו נגאלה מהאלצהיימר. סיפרו לה מה קרה אבל לדעתי  היא לא ידעה שאילן טס לחלל וגם לא ידעה שהוא לא חזר. 

     

    ש. חמש שנים של אובדן זה הרבה או מעט?

    ת. במשך חמש שנים אני חוזרת כל הזמן לרגע הנורא של ההתרסקות, והכל כל כך מוחשי וטרי, ובאותה שנייה יש בי גם תחושה שזה קרה לפני המון זמן. מאז שאילן נהרג. הזמן הפך לדבר מתעתע. הכאב ועוצמתו, אמנם לא משתנים, אבל הזמן שעבר איפשר לי להשלים עם הכאב, להסתכל עליי ועל הילדים ולראות שהחיים שלנו מלאים בשמחה.  בהתרגשויות, וגם בכאב. להבין שהכאב נהיה חלק מהשלם שלנו. 

     

    ש. ומה עושים עם הגעגועים?

    ת. געגועים זה עסק קשה מאוד. לשמחתי יש לנו הרבה תמונות של אילן, כתבי יד שלו, והרבה מאוד סרטי וידאו, אני עדין לא בשלב שאני יכולה להסתכל על סרט שבו רואים אותו חי ונושם ויפה בחיצוניותו ובאישיותו, כשנגמר הסרט נשאר רק ריק נורא, ועם זה קשה לי.  אילן נמצא איתנו כל הזמן, ויחד עם זה הוא כל כך לא איתנו, וזה אולי הקושי העצום.  יש משהו בחוויה הקשה הזאת שמסדר את סולם העדיפויות ואת הדברים הבאמת משמעותיים ומחזקים, שבזכותם מתאפשר לחיות את החיים. הבאנו לעולם ארבעה ילדים ומעולם לא חשבתי שאגדל אותם לבד, כשקרה האסון רציתי להיעלם, אבל שנייה אחר כך קפצה לי מול העיניים המטרה העליונה שלשמה אני פה, והיא הילדים שלי. באותה שנייה החלטתי שלא יחסר להם כלום, חוץ מאבא שלהם, והבטחתי לאילן שאגדל אותם באהבה ושמחה, ואת זה אני עושה.    

     

    ש. בסרט שהוקרן במלאת שנה לאסון הוצג היומן של אילן, מה קורה איתו?

    ת. זה נס. כמה שבועות אחרי האסון מצא גשש אינדיאני שחיפש בטקסס את שרידי המעבורת, דפים מתפוררים שעליהם כתוב בעברית, התברר שלמרבה הפלא היומן הזה שרד חום של 1800 מעלות בזמן הפיצוץ שהתחולל כשהמעבורת טסה בגובה שישים ק"מ, והצליח להגיע לקרקע בשלום כשהוא רטוב וחרוך. גם האינדיאנים וגם אנשי נאס"א לא הבינו מה זה הדפים האלה, וכשהעבירו לי אותם זיהיתי מיד את כתב היד של אילן. עד לאותו הרגע לא ידעתי שהוא כתב בחלל יומן אישי.  

     

    ש. מה כתוב ביומן?

    ת. אילן קרא לו בפשטות "יומן אסטרונאוט אילן רמון" בעמודים האלה הוא תיאר את החוויות שלו מאז השיגור ועד היום השישי למסע בחלל. באחד הדפים המרגשים ביותר הוא כתב את מילות הקידוש של ליל שבת, עם ניקוד, כדי שהוא לא יטעה בהגייה. המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה עשתה עבודת שחזור מופלאה יחד עם מוזיאון ישראל, שהוא מומחה לשימור נייר. יש מקומות שבהם הכתב נמחק, והם טיפלו בכל שורה במסירות ובאהבה. בשנה הבאה נפתח תערוכה. פרויקט נוסף שמחכה לי הוא שאני רוצה לאסוף את כל הכתבים של אילן- מכתבים, יומנים, פתקים שמתייחסים לרגעים מיוחדים, ולהוציא אותם לאור. הוא כתב הרבה וחשב אולי להוציא גם ספר.   

     

    ש. עוברים לך בראש תסריטים של "איפה אילן היה לולא האסון?"

    ת. אני לא מתעסקת בזה, אבל לפעמים פונים אליי אנשים שאני לא מכירה, ואומרים שהיו רוצים לראות אדם כמו אילן כמנהיג, זה מעלה מחשבות שברור לי שהן לא רלוונטיות ולא מובילות למקומות טובים.  גם כשאני רואה תמונות מהשיגור אני מסתכלת בהן ברגשות מעורבים, ברמה האישית הייתי מעדיפה כמובן אילו אילן היה ממשיך לחיות איתנו. אבל אני אומרת לעצמי שהוא חי חיים מלאים עם סיפוק עצום, אני חושבת על הימים האחרונים שלו, שבהם היה כל כך מאושר, ועם כל הקושי זה עושה לי טוב לחשוב שהאהוב שלי היה מאושר. פילוסופית החיים שלי הייתה תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, ואני מנסה ליישם את זה, למרות שבחיים שלי היום ישנו החצי הריק. שהוא ריק מאוד וחסר מאוד. היו לי בעל מופלא וזוגיות נהדרת. לצערי יש אנשים שבמחזור חיים שלם לא זוכים לאהבה כזאת, עם כל הכאב, אני מעדיפה להתרכז בארבעת המופלאים שלי, שהם יצירת המופת שלי ושל אילן, ואני שמחה שגם הם מבינים איזה אבא היה להם, הם חיים עם מודל מעולה שטבוע בנשמתם, והוא יוביל אותם בחיים.

     

    נעמי אלון (C)        

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/12/18 19:34:
      תודה שהעלית. יהי זכרה של רונה רמון ברוך.