כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הקליניקה לרפואה סינית מסורתית

    בקליניקה מיכשור מיוחד שהובא מסין לטיפול בכאב . הטיפול משלב קומפרסים מצמחים ,פולסים חשמליים וחימום לטיפול בכאבי גב , מחזור , ראש , כאבי פרקים ועוד .
    שיטות לטיפול בהשמנת יתר כולל הדרכה לשינוי אורח חיים ומודעות עצמית .
    בבלוג יוצגו סרטים מתקופת ההתמחות שלי בסין , טיפול בילדים , כאבי גב ועוד .
    אשמח לענות על שאלותיכם . :)
    רחל

    ואז גם את נעלמת

    1 תגובות   יום שבת, 22/12/18, 13:47

    צטט: המוזגת האוזבקית 2017-11-24 17:25:31

    כל המנחמים חלפו על פניי כמו בסרט בזה אחר זה אחר זה. אמרו מילות ניחומים. חיבקו. דיברו בהתחלה בשקט, ואחר כך ברעש שזרם ושצף והציף את החדרים כדי להחריש את החלל שצעק מכל מקום. ולא הבנתי איך זה שבן אדם אחד יכול למלא כל כך הרבה חלל.

    הילדים שלפו את אלבומי הצילומים הטרום דיגיטליים, וזה היה רעיון מצוין. כולם מצאו את עצמם ואמרו תראו את זה, ותראו את ההוא, וכמה היינו צעירים, ויפים, ונועזים, והעלו זיכרונות, עליך פה ועליך שם, ורק אני לא הצלחתי לזכור, ולא הצלחתי לבכות, ולא הצלחתי לצחוק, רק ליטפתי את חיוך הצלולואיד שלך, עד שכולם הלכו ורק אתה חסרת וחסרת וחסרת בכל החדרים.

    כתבתי אז, שאני מנסה לא להזיז שום דבר, כאילו שזה יעזור לעצור את הזמן. עשרה חודשים פסענו בנתיב משלנו, במסלול עוקף חיים שבו השמש זורחת בזווית לא מוכרת, והדברים מתרחשים בקצב פנימי משלהם. ואני פחדתי לחזור לדרך הראשית בלעדיך.

    ביום שאחרי השבעה, נסעתי עם הילדים. רק כדי להתרחק קצת. לתרגל צעדים ראשונים. טיפסנו עד ראש ההר ואז המנוע התחמם ומתחת לשמש הקופחת הם התווכחו, כמעט כמו פעם, על מה צריך לעשות, ואני ישבתי על אבן בצד והסתכלתי עליהם ועל הים הרחוק, ונתתי לדמעות לזלוג. אני כל כך מתגעגעת, כתבתי אז _________________________________________________________________________________ וגם עכשיו . כמעט שנה. ולאט לאט אני פותחת את החבילה הזו שנקראת החיים שלי, ואתה חבוי בכל קפל וקמט. כל תו ותג של הזיכרונות שלי צבוע בך, וכה ססגוניים ועליזים היו צבעיך.

    אני צפה בבריכת געגועים. נדמה שהם סוגרים עלי יותר ככל שהזמן חולף. בתוך השגרה הלוחצת, הסיזיפית, והשנים שחלפו, לא הרגשתי איך נשרגת בי כאיבר נוסף, שכעת, חסרונו מעיד על קיומו. לאט אני לומדת לעקוף את המום הנסתר שהושלך בי. לאגף אותו, להצמיח רקמות חדשות, לחזק בי עוצמות שנחלשו למען שלך, להחליש אחרות שהתחזקו על חשבון חוסריך.

    אומץ. בעיקר אומץ חסר לי.

    האומץ שגרם לי פעם אחת לבחור בך, ולהיבחר, ואחר כך, ללכת אחריך בכל הדרכים הלא זרועות.

    בליל הסדר האחרון עוד היינו יחד. לקראת זה שבא, הילדים נפוצו לענייניהם, ואני, כרגיל, הפרחתי את הגינה כי אביב, ואפילו התפניתי לפנות את הארונות.. לא הצלחתי לזרוק את הבגדים שלך. אפילו לא אלו ששכבו על המדפים כבר שנים רבות, ולא העזתי לזרוק כי אולי פעם עוד תשתמש... השתמשתי בהם כדי למלא את הפופים והכריות שהקטנה הביאה מהודו. יש בזה תחושה מנחמת. המשכית. אינני מסוגלת לשאת עוד נתק חד .. __________________________________________________________________________________ אני לומדת להתמודד עם בעיות תחזוקה. כל מיני תקלות קטנות שעד לא מזמן היו הממלכה שלך. אני לומדת על הפעלתם של כל מיני מכשירים חשמליים. כמו הצנרת של מכונת הכביסה והמדיח.

     

    ואני בתנועה מתמדת. הימים שלי נראים כמו הפרעת קשב ענקית. אני לא בשום מקום שאני נמצאת בו. עייפתי. אני חושבת שאני צריכה לחזק את הבסיס. לחזור הביתה. להתחבר לעצמי. כדי שאצליח להמריא אני צריכה קודם לנחות. לנשום עד עשר.

    ___________________

    התובנה שלא מדובר במצב זמני שוקעת לאט. כמו פתיתי שלג שנארגים למרבד לבן ואינסופי .פעמים  הצעדים שלי מהוססים, כמו מבקשים שלא להשאיר עקבות. לרחף, ופעמים הם  כבדים כבתחילתו של מסע ללא מצפן.

    והרוח, הרוח היא בכל מקום. __________________________________________________________________________________ החודש האחרון הוא כמו ספירה לאחור. בערב יום העצמאות ניסיתי לזכור מה היה בשנה שעברה. לאחר מאמץ, נזכרתי. במובן ההיזכרות, שהרי יש לי צילומים של כל הילדים יושבים על הספה, ואני אפילו זוכרת שאמרתי שהחבורה הזו, שעמה אנחנו מתכנסים כבר שנים, מאז היו הילדים קטנים, תגיע אלינו, כי המצב שלך לא איפשר הרבה תזוזות. וביחד עם זה, ככל שניסיתי, לא הצלחתי לייצר זיכרון של ממש. כזה, שמשחזר את ההרגשה, והאווירה, ומזג האוויר. השנה ההיא, שמלווה  כצל  את זו הנוכחית, מצטיירת כזיכרון ילדות רחוק שנחווה בגוף שלישי. היזכרות מכאנית. נטולת מעורבות. בכל פעם שזיכרון אמיתי דוקר את רצף ההיזכרות בלהב חדה, אני נסוגה מפניו כמפני אש. הכוויה עדיין טרייה.

    רוב הזמן אני משתדלת לזכור יותר רחוק, את הימים היפים והרעים, והטובים והמתסכלים, ואת הכל שהיה לפני שהכל השתבש, אבל הזיכרונות שלי יתומים. אין מי שיחלוק אותם במבט או בחיוך שאינו דורש מילים והסברים.

    ואין. פשוט אין.כ

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/12/18 13:54:

      אהבתי אותה ולי יש ממנה רק זכרונות טובים.

      הגעגוע נותר ~ כתבתי עליה לפני זמן לא רב.

       

      http://cafe.themarker.com/post/3438316/

      ארכיון

      פרופיל

      rachel_elazari
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין