מכירים את ההרגשה: יש אירוע שהוא משמעותי והוא מציין סגירת מעגל. אירוע כזה לא מחמיצים. כזאת היתה מסיבת הפרידה שנערכה לאחרונה במסעדה ירושלמית מאד למי שהיה לאורך שנים רבות שליח בסניף "ידיעות אחרונות" בירושלים – דוד כהן.

דוד יצא לגמלאות. אף לא אחת ואחד מוותיקי העיתונאיות והעיתונאים של "ידיעות אחרונות" ו"לאשה" שנכחו במקום, גם בעלי המוניטין והתואר, לא היו זוכים למעגל חיבה ואהדה גורף שכזה במסיבת פרידה ופרישה – במינון שזכה לו דוד.

עולה השאלה -מדוע?

ובאה וכותבת את עצמה התשובה: דוד היה "ידיעות אחרונות" בנשמה לאורך שנות חיים ורק בעיתון הזה בשנותיו הטובות אפשר היה למצוא מעין "שליח בכיר".

אבל בסניף קראו לו פשוט ד-ו-ד.

מחובר למשפחת המקימים. נאמן לה במקום שאחרי טראומת הנטישה הגדולה שלא נשכחה- ידע להעריך נאמנות.

איכפתי מאד. נטול יומרה. יודע להרים קול. לחבק. לתת יד כשצריך אותה. האדם ברחוב במובן הלא מנמיך של המילה.

האיש שאל כמותו כוונו תכני ודגשי העיתון בשנים שבהן הציב תבנית מנצחת מול המתחרה הגדול, עיתונם של הפורשים - "מעריב": כתיבה ישירה בגובה העיניים – כזאת השואפת להגיע לכ-ו-ל-ם.

כמובן, גם לאליטות. אך כיעד עיקרי ומוצהר - לשדר מידע ותכנים ללא מבט מלמעלה למטה אל כל מי שמסוגל לקרוא ורוצה לדעת עוד.

 אתה שואל. העיתון משיב לך בשפה שאתה יכול להבין אותה.

עכשיו, במסעדה הגדושה בממולאים ובקולות אורחי שלוש מסיבות בו -זמנית, חיבקו אותו עיתונאים שראו את דוד מקרוב גם ברגעים לא קלים להם ולסניף הירושלמי שעבר עם הזמנים מספר מיקומים.

הם חיברו מהדורת פרידה חגיגית ומיוחדת עבורו. כן, מודפסת - מאת הצוות שבחלקו פרש לעשייה תקשורתית אחרת עם התמורות והקיצוצים.

עבר לדוברות והפקות, עריכה וכתיבה ברשת. חצה אל הבלוגוספירה - אך נותר נושא את הדי. אן. איי העיתונאי.

אלכס קולומויסקי, בעל העין החדה הקולטת את הרגע- צילם. דוד שני משמאל

כל הזכויות שמורות.