נתניהו מתמוגג בטוקיו ובריו יחסי החוץ של ישראל נפלאים כפי שלא היו מעולם, מתפאר מקבל המתנות האסורות. הייתי בועידת הבלטים, הייתי בועידת הבלקנים, הייתי בהודו, ראש ממשלת יפן בא הנה פעם שניה, רעיתי הייתה בגואטמלה, אנחנו נוסעים לברזיל... איזה כיף, סבבה, אחלה, מעולם לא נסע ראש ממשלה ישראלי ורעייתי כל כך הרבה קילומטרים. אבל מה נעשה, ויחסי החוץ של ישראל זה לא טוקיו וריו, אפילו לא סופיה ואתונה. יחסי החוץ של ישראל זה רמאלה, עזה, עמאן, דמשק, טהרן, כאן, קרוב, ללא קילומטראז' כמעט. רעייתי ואני לא מצויים שם כלל. מה עשה לוקח השוחד במקומות האלה? מלחמה. מלחמה במידת יכולתו באש קטנה. לא תמיד, במיוחד בעזה. ובעשר שנות שילטונו מאות ישראלים הרוגים. פלסטינים אלפים. צוהל הצוללות יכול היה לקדם קשרי חוץ אחרים, בגבולות שלנו. פעולה פשוטה של הפסקת גזילת הקרקעות מהפלסטינים הייתה משנה את יחסי החוץ של ישראל, לא ב180 מעלות, אבל ב100. אפשר היה לעשות שורה של צעדים, לאו דוקא הסכם כולל, אלא שורת צעדים קטנים, המכירים באנושיות השווה של הפלסטינים, ולפתח יחסים שאינם יחסי מלחמה. לא רק עם הפלסטינים, עם כל מדינות האיזור. לא מיותר להזכיר, שהשילטון בירדן ובמצרים יכול להתהפך, והשינאה המובנית כלפי ישראל בעמים האלה, תוליך שליטים אחרים למלחמה. מדינה שמצויה כל הזמן במערכת יחסים מילחמתית, גם כשאינה יוצאת למלחמות רחבות היקף, אין לה ביטחון. למדינת ישראל בהנהגת לוקח השוחד אין ביטחון. ההשקעה העצומה במערכות מלחמתיות - מה שמכונה ביטחון - מעידה עד כמה אין לישראל ביטחון. ביטחון פירושו כשהמדינה על אזרחיה ושליטיה לא עסוקים כל היום בשמירה. יחסי חוץ טובים מתבטאים קודם כל על הגבולות. נסיעות לקצווי עולם של חשוד סדרתי בפשעים נגד המדינה אינם יחסי חוץ, אלא אולי חיפוש מדינה קולטת למקרה של העמדה לדין.
|