כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      3/1/19 16:23:
    תודה על הפוסט שהנחלת לקורא, הוא מאיר עולם אחר, שאינו מוכר למי שרחוק מהמציאות המתוארת. ההערכה לחיים הבלתי ידועים אינה יכולה להיות כפי שאנו נוהגים להעריך מציאות ידועה. מה שמתרחש הרחק מאיתנו הוא שונה בכל המובנים.
    0

    "המשפחה שלי" הירוקזו קורה אדה

    1 תגובות   יום חמישי, 3/1/19, 13:39

    צטט: אסנתפיינזילבר ברדה 2019-01-01 12:38:48

    "המשפחה שלי" הירוקזו קורה אדה

    Image result for ‫המשפחה שלי סרט‬‎

     


    מוטיב המשפחה ההרוסה חוזר גם בסרטו זה של קורה אדה. זהו נושא חביב על הבמאי ("המשאלה","אף אחד לא יודע","סיפור משפחתי""אחותנו הקטנה" "אחרי הסערה") שחוזר כמעט באובססיביות לספר את סיפורן של משפחות מפורקות, וחביב גם על בימאים יפנים בשנים האחרונות. (וגם על בימאים ישראלים, אבל זה נושא לבקורת אחרת): זוגות שנפרדו, תינוקות שהוחלפו בבית החולים, משפחות אלטרנטיביות שמה שקושר בינהן הוא לא קשר ביולוגי, הורים נוטשים והורים מאמצים בחום ילדים שאינם שלהם.

    בסרט זה קורה אדה התעלה על עצמו, והמשפחה היפנית המסורתית המורכבת מאמא, אבא וילד (לפעמים גם זה לא, ראו "חרקירי"- כתבותיו של נדב אייל בנושא), מורכבת מסבתא שאמצה את נכדתו של הבעל שנטש אותה, בני הזוג (ה"אמא" וה"אבא") הם זוג שנוצר מפשע תשוקה - הם רצחו את בעלה לשעבר. בני הזוג הכירו כשהוא היה לקוח שלה. (בפיפ שואו?), את הבן הם "מצאו" באוטו, כנראה ננטש ע"י הוריו, והבת נמצאה מחוץ לבית ממנו נשמעו צעקות בערב קפוא, הוריה, במיוחד אביה, לא רצו בה, והיו מכים אותה, גם כשנעלמה הם לא מיהרו להודיע על כך למשטרה, דבר היעלמה נודע רק כשפקיד של מחלקת הרווחה ביקר בבית. בני המשפחה מאמצים אותה,מאכילים ומטפלים בה בחום. למרות היותם לא קרובים זה לזה בקשרי דם, היחסים בין בני המשפחה הם יחסים חמים, האבא משחק עם הילדים, ההורים עושים סקס (דבר נדיר בין זוגות נשואים ביפן, לפי נדב אייל), ובעיקר אוכלים יחד את האוכל שגנבו.

    לאורך הסרט נמסרים לנו ברמזים קשרי המשפחה הלא ביולוגית, ונאמרים היגדים בזכות משפחות כאלה. כמו, שכשהילדים לא ביולוגיים אין ציפיות ואין אכזבות. אמהות נוטשות ואבות נוטשים ולעומתם בני משפחה: אמהות, אבות ואחיות אלטרנטיביות המאמצות את הילדים הנטושים קיימים גם בסרטים "אחותי הקטנה", "אחרי הסערה", (של קורה אדה), "אהבתה מרתיחה את מי האמבט" (ריוטה נקאנו)(כל האמהות שם כמעט נוטשות, והבנות הן דור שני לנטישה). הסרטים הם בקורת חברתית על החברה היפנית הדכאנית שמעריכה ומתגמלת רק אנשים ההולכים בתלם והפוכים לסאלארי מן - גבר המועסק בחברה או בתאגיד. עם הנישואים האשה פורשת מהעבודה שלה, ומגדלת את הילד היחיד בד"כ.

    אלא שבסרט זה ובסרטים יפנים אחרים, נוסף לבקורת הקשה נגד מוסד המשפחה, ניתן לאתר בקורת קשה על השיטה הכלכלית הדכאנית. יפן משווקת לנו בד"כ דרך הר פוג'י, פריחת הדובדבן, אנשים העובדים קשה כמו רובוטים. את פריחת הדובדבן והר פוג'י ניתן לראות כיום רק בסרטים שזרים עושים על יפן כמו "פריחת הדובדבן" או "כבוד ורעדה". גם הסמוראים, שמלאו את הקולנוע היפני, נפקדים ממנו כיום.

    בני המשפחה גרים בשולי העיר, במה שנראה כמו מזבלה, הבית מבולגן ומלוכלך מאד, ניכר שאת החפצים הם גנבו או ליקטו במשך השנים. הבית לא מזכיר בכלום את הניקיון והאסתטיקה היפניים. הילדים גם לא הולכים לבית ספר. ברוב הפעמים שרואים את המשפחה הם יושבים יחד על מחצלות הטטאמי ואוכלים, בד"כ אוכל שהאב והילד הרימו מהסופר ובד"כ אטריות. האב המציא פילוסופיה שמצדיקה את צורת הקיום הזאת - אם זה בחנות, זה לא שייך לאף אחד, ואם החנות לא פושטת את הרגל כתוצאה מהגניבות הקטנות, אז זה בסדר. האב עובד אף הוא בעבודה זמנית, ושמח להיעדר ממנה בגלל פציעה.  

    צריך להבין את הסחיבות הללו גם בהקשר היפני, ערן כץ עשה פעם סקר ביפן, ושאל יפנים אם הם מוצאים ארנק עם כסף, מה הם אמורים לעשות איתו. הנשאלים לא הבינו כלל את השאלה. אם תאבדו ארנק כסף ביפן ויפני רגיל ימצא אותו, רוב הסיכויים שהכסף יחזור אליכם.

    הסבתא הולכת לבקר את בנו של בעלה לשעבר מדי פעם, כי הוא נותן לה קצת כסף בגלל רגשות האשמה שלו. כשהיא מתה, "בנה" ו"כלתה" לא שורפים או קוברים את גופתה, גם בגלל שזה יקר, אבל בעיקר כי הם רוצים להמשיך לקבל את קצבת השארים שלה, 116,000 יין. (כ4,000 ש"ח  אם חישבתי נכון).

    ה"בת" בחורה צעירה, מתפרנסת מחשיפת גופה בפיפ שואו, תמורת כסף, הסצינות בהן היא מופיעה מזכירות את הסרט "פריז, טקסס". בני הזוג ה"אמא" וה"אבא" הכירו כך כנראה.

    האמא עובדת במכבסה, כשהיא מוצאת חפצים בכיסי מכנסיים ובגדים אחרים שהיא מכבסת ומגהצת, היא לוקחת אותם לעצמה ולבני משפחתה. (מזכירה כמה גניבות הם דבר לא מקובל ביפן). המצב הכלכלי לא מזהיר, וגם מהעבודה הזו מפטרים אותה. לשכנה נולד תינוק והכובסות מרכלות בינהן שהיא הייתה נערת ליווי, ויתכן שהתינוק שאינו דומה לאביו, הוא בנו של אחד הלקוחות.

    נערות עניות הנאלצות לעבוד בזנות או בכמעט זנות - מקריאה ב"לילות טוקיו" (ג'ק אדלסטיין)  אפשר להתרשם לגבי הצביעות היפנית לגבי סקס. מבחינה חוקית חדירה אסורה במועדונים באיזורים של חיי הלילה ("סקליבה"), אבל כל השאר מותר. גם המנהל בפיפ שואו שהבת עובדת בו (יש לה שם במה כשהיא שם), נותן הוראות לבנות: לאחת הוא אומר לא ללבוש שני זוגות תחתונים, ומההשנייה הוא מבקש לא לתת ללקוחות לדחוף לה אצבעות, כדי שלא יסגרו לו את המכון. כולם במשפחה מתייחסים לזנות או כמעט זנות הזו באגביות, ללא שיפוטיות.

    הסרט הזכיר לי סרט יפני מופתי אחר, "סונטת טוקיו" של קיושי קורוסאווה משנת 2009, שנוצר כשיפן הייתה במשבר כלכלי אחרי נפילת הבורסה. בסרט ההוא שגם בו יש בקורת נוקבת על השיטה הכלכלית חברתית הבלתי אפשרית, האב מפוטר מעבודתו בעקבות שכירת עובדים סינים זולים יותר. מה שהיא יכול להיות משבר זמני במדינה אחרת, הוא טראומה בלתי נסבלת בחברה היפנית, כי אין סיכוי שגבר ימצא עבודה ברמת ההשכלה שלו אחרי שהוא פוטר. הוא לא מספר לאשתו על הפיטורין, כי זהו כישלון קולוסאלי שהוא אינו מוכן להודות בו, וממשיך לצאת כל בוקר לעבודה עם התיק, ולחזור בערב. חבר מבית הספר, שאף הוא פוטר שבועיים לפני כן נותן לו עצות: להפקיד את דמי הפיצויים בחשבון נפרד, ולתת לאשתו את דמי המשכורת באחד בחודש: כך מקובל ביפן, הבעל צריך רק לפרנס, והוא שר החוץ, ולא עושה דבר בבית, והאשה היא שרת הפנים, מגדלת לתפארת את הילד האחד, מלמדת אותו,(בשאיפה שיתקבל לבי"ס טוב שיבטיח התקבלות לתאגיד טוב) מטפלת בבית וגם בתקציב מהמשכורת שהבעל נותן לה בתחילת כל חודש.

    בשיטוטיו של ריוהיי ססאקי (הגיבור של סונטת טוקיו)בעיר רואים גברים הנראים כסארארי מן - גברים המועסקים בחברות או בתאגידים גדולים. מהשיטוטים שלהם ברחובות, אנחנו מבינים שהם מפוטרים, כי גבר בריא ביפן הוא גבר עובד. (לא בבית קפה). הבחור שיועץ לריוהיי נשוי אף הוא ובני הזוג הם הורים לנערה צעירה. הוא משקר לאשתו כמו חברו, אבל מצב היאוש שהוא הגיע אליו כתוצאה מהפיטורין גורמים לכך שהוא ואשתו מתאבדים בסוף.

    במפגש השני עם הפקיד בלשכת התעסוקה, ריוהיי (סונטת טוקיו) שהיה מנהל בתפקידו הקודם, כנוע ומובס, מסכים לעבוד בכל עבודה, בכל שעה ולהתחיל מייד. כמה אירוני שהעבודה שהוא מקבל היא להיות עובד נקיון בקניון. הקניון - מקדש מרהיב ומצוחצח של החברה הקפיטליסטית החזירית שפלטה אותו משירותיה. ארמון של תרבות הצריכה שיצאה מכל שליטה ואינה יודעת שובע. הסחורות מוצגות בצורה יפה בחנויות. לסחורות יש מקום, אבל לעובדי הניקיון, כמה משפיל, אפילו לא מצאו חדר שבו הם יוכלו להחליף בגדים, והם עושים זאת במסדרון שמוביל לשירותים. חבריו לעיסוק כל כך מיומנים, שהם מחליפים את בגדיהם למדים אדומים תוך שניות ומסתערים על הקניון כדי לנקותו, כולל בתי השימוש המלוכלכים במיוחד. בגמר העבודה הם חוזרים לבגדים שלהם, עובד הנקיון שהדריך את ריוהיי יוצר מתא השירותים כשהוא לבוש בחליפה מהודרת של מנהל בכיר. כנראה שגם הוא משקר לאשתו שיש לו עבודה. אשתו של ריוהיי מתעניינת במכונית אדומה מפוארת עם גג נפתח, בלי לדעת שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה מכונית כזאת, כי בעלה פוטר מעבודתו.

    ר"ל בסרטים הנעשים כיום ביפן, נוסף לבקורת חריפה על מוסד המשפחה הדכאני, יש בקורת חריפה על השיטה החברתית כלכלית. אני מציעה לקורה אדה לעשות את סרטו הבא על עקרות בית יפניות המשלימות הכנסה בזנות. (יש ז'אנר כזה, לפי הספר המומלץ של בן עמי שילוני "יפן במבט אישי").

    הילד ב"המשפחה שלי" היושב בתוך אוטו, (מאוחר יותר סיפר לשוטרים שחקרו אותו שהוריו מצאו אותו במכונית)והמגורים במזבלה בשולי החברה, הזכירו לי את הסרטים "משפחת המלוכלכים" האיטלקי ו"דודסקאדן" של קורוסאווה, המתרחש אף הוא במזבלה בשולי העיר, ועוסק באנשים בשולי החברה.(וקשר מיוחד בין אב לבנו) הסרט היה, לא בצדק, כישלון בקורתי וכלכלי, וקורוסאווה אף ניסה להתאבד בעקבות הכישלון. מאז הכירו באיכויותיו של הסרט, והחברה היפנית בשלה קצת לקבל בקורת.

    הסבתא ב"המשפחה שלי" והאב (יתכן ששחקנים נוספים), מגולמים ע"י אותם שחקנים ששחקו בסרטים אחרים של קורה אדה, (ובצדק, הם שחקנים נפלאים), זה מזכיר את שיטת העבודה של אינגמר ברגמן וריינר וורנר פסבינדר, עם להקות השחקנים שלהם.


    שנה טובה, שנה של סרטים נפלאים כמו "המשפחה שלי".

    אסנת פיינזילבר ברדה - מרצה לקולנוע.

    התגוררתי בטוקיו במשך שנה וחצי, ולמדתי יפנית, ויש לי הרצאה על המשפחה בקולנוע היפני.


     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל