כותרות TheMarker >
    ';

    רווית ביקורות קולנוע

    בלוג ביקורות סרטים וקולנוע.

    0

    קולנוע ולהט''ב - קצת על פרות אדומות וטיפולי המרה

    0 תגובות   יום ראשון, 6/1/19, 03:59

     

    ''

     

     

    שנת 2018 כרגע נמצאת מאחורינו, המילים '2019' עדיין לא מתגלשות על הלשון באופן חלק ואני עדיין ממתין עד שאזכה לראות את כל הסרטים השנה בכדי שאוכל להביע עליהם דעה בפוסט סיכום השנה מרגש במיוחד כהרגלנו בקודש. אבל עד שנגיע לשם, הנה, מתפתח לו תחום בקולנוע שאני חושב ש2018 עשתה עמו חסד - הקולנוע הלהט''בי. בין אם זה ב''אהבה סימון'' שהיה נוסחתי אבל מקסים, או ''קרא לי בשמך'' הנהדר (אם אתם לא מחשיבים אותו כחלק מהשנה שעברה) או ''יונתן אגסי הציל את חיי'' שהיה הסרט הלהט''בי הראשון שראיתי שהציג את הקהילה הגאה באור מעורער, ניתן להגיד, שלילי.

     

    לאחרונה עלו למסך שני סרטים להט''בים מקסימים שלא כדאי לכם לפספס - ברוח התקופה המעודדת על זוגות חד מיניים שונים ומגוונים, הסרט הראשון שעליו ארצה לדבר הוא ''ילד מחוק'', סרטו המלנכולי של ג'ארד בטלר, השחקן הנודע שגם ביים לפני מס' שנים את המותחן המשובח ''המתנה''.

     

    ''

     

    ''ילד מחוק'' ( או באנגלית: ''Boy Erased'') הוא סרט מאוד 'סוחט דמעות' בקריאת תקציר ראשונה לגביו; הוא מספר את סיפורו האמתי של ג'ארד (לוקס הדג'), נער הומוסקסואל מבית כת'ולי עם אב מטביל, שנאלץ ללכת למחנה טיפולי המרה אלים וחסר רחמים שמתכוון להכנס לנפשו ולהתעלל בה רק מכיוון שהוא, איך לא, הומו. אל לוקס הדג' הנהדר מצטרפים בסט אוסף של שחקנים מעולים; ניקול קידמן, ראסל קרואו, טרוי סיוון, גו'אל אדגרטון, קסאביה דולאן, ועוד.

     

    לראות את הסרט הנ''ל על רקע פעולות המחאה של הקהילה בנושאי הפונדקאות בישראל מעצים את הסיפור והופך אותו לטראגי ואירוני של ממש. הסרט מרגע לרגע אמנם נאמן לנוסחתו של ה''אנחנו סובלים כי אנחנו הומואים'', אבל יחד עם זאת הוא מקפיד להיראות, לשמע ולהרגיש טראגי, מבלי לזייף בצדדים. הסרט מתנהל כמו סרט כלא; חבורה של נערים, בניהם טרוי סיוון היפהפה וקסביה דולאן בתפקיד בעל רגשות מעורבים, אלו מצליחים לגרום לסרט לזרום ולהרגיש מצד אחד מכליא ומחניק, ומצד שני, כזה שפשוט כיף להסתכל עליו.

     

    הומור אין פה. אפילו ולא לשניה. גם לא חיוכים מיותרים, אורות זוהרים, משהו. הסרט הזה אפל, וקשה, בדיוק בכדי להמחיש עבורכם כמה שזה קשה להתמודד עם נטייה שאין לך שליטה עליה. הדיאלוגים בסרט הפכו אותו לקמע הקהילה; לא מעט מהשיחות בסרט בוודאי יצוטטו בעתיד בכל מיני מקומות להט''בים אחרים כסמל לחופש והשחרור מכבלי שנאת נטייתם. ייקח עוד זמן עד שיבוטלו לאלתר טיפולי ההמרה ושנחיה על הוואי עם קוקוס זה עם זה, אבל בסופו של דבר, מדובר בטעם החיים. הפשטות. זה כל מה שחשוב לי. 

     

    (למידע על הסרט באתר IMDB

     

    ''

     

    הסרט השני עליו ארצה לדבר הוא ''פרה אדומה'', סרט ישראלי קטן וראשוני שייתכן שאפילו לא שמעתם עליו. מדובר בסרט מצומצם מאוד, כנראה דל תקציב, בכיכובם של מורן רוזנבלט (מה שכבר מקנה לו לא מעט נקודות) וגל תורן, בבימויה של צביה ברקאי יעקוב - שזהו סרטה הראשון. הסרט מתאר את סיפורן הטיפה ביזארי של זוג לסביות דתיות, בני ויעל (תורן ורוזנבלט), שבאות מרקע מאוד סגור ואטום ומתקשות להביע את נטייתן אחת כלפי השנייה.

     

    גם כאן, על הנייר, נדמה שמדובר בנושא שקל לספר עליו וצפוי לראות מה יקרה - אבל הסיפור מסתבר ככזה שמסופר באופן שאישית עוד לא ראיתי אף פעם. משפחתה של בני ואביה מקבלים מתנה מפתיעה בליל מותה של סבתם, פרה אדומה. פרה אדומה היא עסק תנכ''י מורכב ומלא בסימבוליות, והסרט משחק על הקונספט התנכ''י הזה באופן סימבולי, אירוני, ספרותי, וכזה שמעורר המון מחשבות.

     

    בני מתגלה כסוג של 'פרה אדומה' בעיני אביה השמרן; הוא רואה בה כל מה שחשוב לו, מטפח ושומר אותה למרות שבסופו של דבר רואה בה קורבן משל עצמו. רוזנבלט משחקת כאן את תפקיד 'השד הרע', שהיא הייצר שמפתה את בני לצאת מכבלי קורבנותה ולגלות את החיים הרומנטיים שהיא זקוקה להם. 

     

    הסרט הזה יפהפה, מכל מיני בחינות. הכימיה בין רוזנבלט לתורן קוסמת ומרגשת, והסרט מהלך באופן איטי על הקו ההוא בו הן חברות טובות עד שהן זוג של ממש. המשחק הזה, והכימיה העדינה הזו, הם בין הדברים היפים שראיתי בקולנוע הישראלי לאחרונה. עוד דבר שראוי לשבח הוא הדיוק וההיבט הדתי - ללא ביקורת או שנאה, אלא פשוט אנלוגיה דתית למתרחש, באופן תנכ''י ואסתטי. אביה של בני, אדם דתי הדוק, מופתע מאוד לגלות את נטייתה, אך גם תגובתו אליה הינה מאופקת תחילה, מרוסנת, וכזו שאפשר להזדהות איתה - זה נראה שהסרט לא עסוק בלצעוק ''הורים לא מקבלים ודתיים זה חרא ותנו לכולם לאהוב!!!'' אלא מציג את המורכבות שבנושא, עם האלמנט התנכ''י העוטף, מה שגורם לסרט להרגיש פשוט קוסמי ומיוחד בצורה לא מורגשת.

     

    ''פרה אדומה'' הוא סרט שהצליח לרגש אותי ולהקסים אותי בצורה מפליאה וסוחבת מחשבה. הוא יפהפה ויזואלית, מלא באלגוריות תנכ'יים, עדין מאוד, ריאליסטי, ובעיקר התרשמתי אך בסרט כל כך קטן ודל התרחשות או תקציב מתנהל מסע פנימי כל כך יפה ועשיר. אין ספק שהוא אחד מהסרטים שהכי אהבתי לחשוב עליהם בצאתי מהקולנוע בשנים האחרונות, עם זאת, בשל האיטיות, המורכבות והשקט בו הוא מתנהל הוא כנראה לא מיועד לכל אחד. עדיין, יחסית לסרטה הראשון, ברקאי שיחקה אותה. לגמרי. 

     

    (למידע על הסרט באתר SERET)

     

    אז אלו שני הסרטים הלהט''בים שאני ממליץ עליהם לראות בשבועות הקרובים; שניהם קשים ולא סימפטיים במיוחד, אבל חשובים ומעוררי מחשבה. שנת 2018 בקולנוע הייתה מורכבת ויש לי לגביה דעות מעורבות, אבל בכל הנוגע לקולנוע להט''בי, אין ספק שיצאתי מסופק. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון