ואני, הזיכרון שהשארתי לך

שם בשידה, באפלולית החדר,

בתוך ים החיים,

באמצע שירים,

שגוועו.

הזיכרון שנאנק תחת עולו

של המחר האכזר,

בגבורה.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

כי שום פרח לא עמד למול יופיו,

ושום רגע לא סולח,

ואין דרך אלא דרכו,

כי דמותי תיחקק רק בו,

דווי, עמוק

בוש לו מן ההמשך.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

והעט שכתבה,

והקול שגבר על האש,

והאמת המצועצעת

נעלמה, פרשה כנפיים,

הטיחה עוצמות של קשר

במרחבי האין.

והזיכרון

רדפה עד חורמה,

ויכול לה.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

פתיל חיים ממשיך,

אצבע נוגעת בשורה חדשה,

והקודמות לה

מהדהדות,

מותירות שובל עמוס

של דעת, של מכאוב,

של זכר ענוג.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

עם כל הדברים שהחכמת

בגיני,

שגילית למורת רוחי,

ואני, נותרתי רק אבק,

חלקיקים של צחוק,

של בכי,

שנהפכו לפרומיל,

בתודעתך.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

לא בדד הותרתיך.

ידוע ידעתי

מה קטן כוח סבלך,

מותירה

שרידים למשמרת,

בתוכך.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

מגן בעבורך

מפני השלווה המדומה,

הנואלת, השקרית.

לבטח היתה היא,

תוצר

של כאב מפלח, פנימי,

חד, מכדי לגלותו חוצה.

ורך אל מול זכרוני.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

כולי. דעתי ומוחי.

על כרעי וקירבי.

ואף מגרעותי,

ערוכים הם לפניך

כעת

כמנחה במגש,

שכוחים,

נוצצים מתמיד.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

החף מכל נגע,

העשוי כהלכה,

בשלימות אימתנית אינסופית.

דלילה ממחסור,

מאופקת,

חסרת חטא.

ואני, הזיכרון שהשארתי לך

שמתעורר מדי יום,

שנלחם ונמוג בערפילים,

שנתקל בצחות השמים,

ושוב, נעלם ונסוג כשלהבת.

איתן הוא,

מתפוגג, ושוב פוגע,

וצומח.

זה מה שהשארתי לך,

זה מה שהשארתי לעצמי ממך.

בוודאות ובאמונה,

כי אולי - - -

זה לא באמת אתה,

ולא באמת אני.

אולם,

מספיק "אתה",

ומספיק "אני",

שיגרום לי לרצות

להחיות מדי יום

את הזיכרון הפילאי הזה.

שהשארתי לך, שהשארת לי.......

תודה.