כותרות TheMarker >
    ';

    רווית ביקורות קולנוע

    בלוג ביקורות סרטים וקולנוע.

    0

    סיכום שנת 2018 בקולנוע

    1 תגובות   יום ראשון, 13/1/19, 01:14

    ''

     

    שבועיים אחרי שהשנה הזו נגמרה (ובפאן האישי הרשו לי לומר - טוב מאוד שהשנה הזו נגמרה, זו הייתה שנה קשה ממש) אני יכול סוף סוף לסכם את השנה. נתתי לעצמי שבועיים בכדי לבחון אם יש סרטים שאני רוצה לראות שוב או להרהר במחשבי עליהם, או אם יש סרטים שלא הספקתי לראות, וכהרגלי ובעצלנותי, לא הספקתי דבר.

     

    אז איך הייתה 2018 בקולנוע ממה שכן ראיתי?

     

    ובכן, זו הייתה שנה מעניינת. אפשר להגיד אפילו שזו הייתה שנה טובה. הקולנוע נע ונע סביב קונספטים מעניינים השנה; בתחום הסרטים הכיפיים ביותר היה לנו את ''הנזירה'' שהיה מותחן אימה שפשוט כיף לראות עם חברים, ''פתאום משפחה'' שהייתה קומדיה משפחתית פשוטה וכיפית (אם כי בעייתית אבל נתעלם מזה), ו''אקווה-מן'', שהיה די מביך אבל נהניתי מאוד מהאפקים.

     

    ''

     

    אם מסתכלים על סרטים כיפיים היו מספר סרטים שהביאו לנו קונספטים מעניינים ומשונים השנה; ''שחקן מספר 1'', סרטו של סטיבן שפילברג, היה סרט הרפתקאות שפילברג קלאסי שהחזיר עטרה ליושנה - כמה כיף לראות שהבחור חזר לעשות סרטים כמו שאנחנו אוהבים! אווירה אייטיז-ית קלאסית, הומור משובח, ולא משנה מה תגידו לרעתו, תנו לי סרט אחד בעשור האחרון ששילב בין הרפתקאות ואנימציה לרפרנס לניצוץ. רפרנס לניצוץ. זה משובח.

     

    עוד סרט שהצליח להפתיע אותי הוא ''בקשה מסתורית'', שהיה מותחן או קומדיה, אני עד היום לא בטוח בדיוק מה. זה סרט שנע בין הז'אנרים באופן שב90% מזמן הצפייה בו לא ברור לך באיזה סוג סרט אתה צופה, אבל אתה פשוט נהנה מהשילוב המיוחד בין הז'אנרים, שבו הקומדיה לא מונעת מהמתח למתוח, והמתח לא מונע מהקומדיה להצחיק. זה שהוא נכנע בסוף לאחד מהז'אנרים זה אמנם מבאס, אבל סך כל השכיחות של הרגעים הטובים בו עולים לטובתו. 

     

    ''

     

    היו לנו מלא סרטים פעלתניים ומיוחדים השנה; ''משימה בלתי אפשרית 6: התרסקות'' עם טום קרוז היה אחד מהסרטים היפים והאיכותיים שהיו לנו בז'אנר האקשן בשנים האחרונות, ו''הפנתר השחור'' היה אחד מסרטי האקשן החשובים ובעלי הקונפליקטים הגזעניים מעוררי הדיון המעשירים שהיו בקולנוע. זה לא אומר שהוא ראוי לאוסקר, אבל הוא בהחלט היה סרט אקשן מרהיב וכזה שהיה ראוי למחשבה.

     

    עוד כמה סרטים שאהבתי (מסתבר שהיו לא מעט כאלה); ''באהבה סימון'' שהיה פשוט סרט אהבה רגיל רק עם גייז, שעצם העובדה שהוא כל כך שגרתי וקלישאתי מוכיח כמה שהעידן שלנו מתקדם ומכיל; ''רפסודיה בוהמית'' היה סרט ביוגרפי כיפי שהמוזיקה והצלילים בו לא יצאו לי מהראש שבועות לאחר הצפייה; ''סיפור אחר'' סרטו המקסים והטראגי בנסיבות הטראגיות שהופץ היה מלודרמה ישראלית מעניינת שבהחלט נהניתי לצפות בה גם אם היא הלכה רחוק מידי עם פיתולי העלילה. 

     

    ''

     

    * * *

     

    אז כן, היו לא מעט סרטים טובים השנה, ואפילו לא דיברתי על הטובים ביותר. לפני כן, אדבר על הגרועים ביותר;

     

    ''

     

    אחד מהסרטים הגרועים ביותר שראיתי השנה הוא ''ונום'', סרט הקומיקס של מארבל, רק שהוא מבית ההפקה של סוני. סוני חייבים להפסיק לנסות להתעסק בתחום הקומיקס כי הם כושלים בו פעם אחר פעם. ''ונום'' היה אמור להיות סרט קומיקס מרהיב ואפל שמסמל את כל מה שאני אוהב בעולם הקומיקס - משחק בין הטוב לרע, הגיבור והנבל, בלבול של הצופים בקונפליקט הפנימי המרושע מוהאהאהא ההוא בו אתה מבין כמה הכוחות על המטורפים שלך יכולים לעבוד לרעתך. אבל לא, הוא פשוט מסתיים בהיותו סרט גיבורי על סטנדרטי על בחור שבגלל ניסוי מעבדה מטופש כלשהו נהפך לאדם עם יכולות מיוחדים שבוחר לנצל אותם בכדי להציל את הסביבה. כמה נפלא.

     

    סרט גרוע מאוד שראיתי השנה הוא ''50 גוונים של אופל'', שאני למעשה ספק אם מישהו ראה אותו חוץ מהבחור שנכח חוץ ממני באולם, וגם הוא כנראה כמותי סתם רצה לסמן 'וי' על סיום הטרילוגיה לשם ההתחייבות המטופשת של חובבי הקולנוע לסיים טרילוגיות. זה היה סרט שאין בו רגע אחד סקסי, אמין, מעניין, ופשוט אפשר להגדיר אותו כשעתיים של טמטום קולנועי שאלוהים יודע מי האדיוט שנתן תקציב לתסריטאי או למפיק או לשחקנים שנתנו יד לאשפה הקולנועית הזו. 

     

    ''

     

    אבל אם יש סרט שאגדיר אותו כגרוע ביותר זה כנראה יהיה ''סלנדרמן'', שהיה פשוט אחת מחוויות האימה הגרועות בחיי, ואני לא מדבר אפילו בהקשר לז'אנר הסרט. סרט כל כך מביך, כל כך משפיל, שכל רגע צפייה בו מעורר בך תחושת מבוכה וחוסר נעימות רק מהמשחק של הילדות הקטנטנות הללו. זה חבל, כי בתוך תוכו מסתתר סרט שבאמת רוצה להיות סרט טוב, אבל נחשו מה - סוני הפיקו את הסרט הזה. כמה מפתיע. 

     

    ''

     

    בתחום ה''סרטים שאני לא מבין מה ההתלהבות מהם'' נותרו השנה שניים בלבד - ''שחור על לבן'' שמספר על עלייתם של תנועת הKKK שאמנם היה מקסים וקולנועי אבל האפקט היחידי שבו הוא הקרנת קטעים דוקומנטריים עכשווים שנועדו לזעזע, והם היחידים שבאמת מעוררים רגש אצל הקהל, ו''כוכב נולד'' עם ליידי גאגא, שהיה גם כן רומנטיקה מוסיקלית מקסימה אבל מכאן ועד התשבוחות האוסקר-יות שהוא מקבל אין לי שמץ של מושג מה עובר על עולם המבקרים בהילולה המיותרת הזו. שלא נדבר על המשחק המזוויע של בראדלי קופר, הו, קופר. כמה שהוא מתאמץ להיות גברי וקשוח, ככה הוא יוצא מביך ומרוח. 

     

    ''

     

    * * * 

     

    ''

     

    אז עכשיו לחלק החשוב (סוף סוף!) שהגיע הזמן לדבר עליו - הסרטים הטובים ביותר של השנה. היו הרבה. תאמינו לי שבחרתי את הטובים ביותר.

     

    אחד מהסרטים שהכי נהניתי לצפות בהם השנה הוא ''אלמנות'', המותחן הפמיניסטי של סטיב מקווין. מקווין, שידוע בהיותו מר 'במאי סרטים חשובים וכבדים' כמו ''בושה'' או ''12 שנים של עבדות'', מפתיע עם אחד מהמותחנים הקצביים והמעניינים שיצאו השנה; אבל מעבר לעובדה שמדובר במותחן מתקתק ומרתק, מדובר בסרט שמכיל מסרים פמיניסטיים שאפשר לקחת ברצינות, עלילה שבנויה בקצב מעולה וחזק, טוויסטים אינסופיים, ובאופן כללי הסרט מכיל בימוי ומשחק שאין דברים כאלה. ויולט דייויס בהופעה נפלאה, אלמנטים קולנועיים מוזיקליים ו-תסריטאיים מעוררי השראה ואוסף של דיאלוגים ומעברים דרמתיים שגרמו ללב אבן שלי לנוע ממקומו מספר פעמים.

     

    ''

     

     

    סרט נוסף שאהבתי מאוד השנה הוא ''פרה אדומה'', סרטה של היוצרת הישראלית צביה ברקאי. סרטי להט''ב ישראלים הם קונספט שמוכר לכולנו וקל להפוך אותם לקלישאתיים ומעוררי פיהוק, אבל ברקאי בחרה לקחת את הרעיון התנכ''י אשר עומד מאחורי עלילת הפרה האדומה מהכתובים ולהפוך אותו לאנלוגיה להט''בית פורה ומרתקת שמכילה כמה מהרגעים האנושיים והאינטימיים המוצלחים שראיתי השנה. בלי יותר מידי הגזמות, באופן שקט, לא ממהר, קטן ומאופק, הסרט מספר לנו את סיפור הנערה הכלואה בהיותה קדושה וטהורה מצדה האחד וזועמת ופורצת גבולות מצדה השני, והסרט נגמר באמצע דיאלוג שזמן רב מהדהד בראשי. מורן רוזנבלט וגל תורן ללא ספק זוכות לצל''ש הישראלי לשחקניות השנה, בקלות. 

     

    ''

     

    אם כבר להט''ב, ויש לא מעט מסתבר, גם ''ילד מחוק'' היה אחד מהסרטים החשובים והמעוררי סערה שראיתי השנה - טיפולי המרה הם עסק כואב וקשה, אבל לראות את הסיפור הזה, ביחד עם העובדה המצמררת שמדובר בסיפור אמיתי, הם רצף דברים שקשה להשאר אדיש אליהם. זהו סרט שאחד מהדברים שהכי אהבתי בו הוא הקושי והעלטה שהוא מתנהל בהם; הסרט לא מתחנף לקהילה הלהט''בית או לצופים הבורגנים שבאים לצפות בו, ומציג להם את האמת הקשה, כך, בפנים, בכדי לעורר את הסערה מול התופעה האיומה הזו בה אנשים מנסים לשנות אנשים אחרים בשביל להתאים אותם אל הסביבה המרובעת שלהם. זה נשמע קצת 'היסטורי' או 'מי מדבר על זה ב2018', אבל לצערי זה מצב שעדיין מתקיים בימינו אנו, ואתם מוזמנים לגגל את ארגון 'עצת נפש' לטיפולי המרה בישראל בכדי להאמין. חשוב לראות את הסרט הזה, בעיקר בשביל להזדעזע ממנו. וטרוי סיוון המופיע שם בתפקיד שולי כל כך חתיך שסתם כיף להסתכל עליו.

     

    ''

     

    עוד סרט עדין ויפהפה שיצא השנה הוא ''Leave No Trace'' - סרטה השני של דברה גרניק, במאית שכבשה את לבי כבר בסרטה הקודם עם ג'ניפר לונרס ''קר עד העצם''. גם בסרט זה ישנה הצגה ישנה ומבריקה של אמריקה הישנה, אמריקה המערבית והלא מדוברת, זו שבמקום אייפון ובקיני מיטב הנאתם בחייהם הם מדורה, בירה, זקנים שמנגנים על גיטרה וציד חיות שעוברות ביער של ידם. בין רקע יפהפה זה מסתתר סיפור כואב על אב שנושא עמו טראומה איומה שגוררת אותו לרצות ולהתגורר אך ורק ביערות, ועמו בתו הנאלצת להחליט האם היא רוצה להמשיך ולנוע איתו בחיי הטבע או לחיות את חייה העירוניים שהיא כבר מצפה להם רבות. סרט אהבה בין אב לבתו שמכאיב בלב, אבל גם מחמם אותו, וגורם לך בעיקר להתאהב בחיי הפשטות שבאמריקה שלא כל כך מדברים עליה. 

     

    ''

     

    במסגרת הסרטים העצמאיים שלא דיברו עליהם מספיק השנה מסתתר לו גם ''משודרג'', סרט אוסטרלי מקורי בכיכובו של לוגן מרשל גרין, שהוא סרט מד''ב רעיוני קטן ומבריק ששווה לראות אותו ואילו רק בזכות הרעיון המפחיד שמביע על הטכנולוגיה המתפתחת, ואילו בגלל סצינות האקשן המגניבות והמטורפות שהוא מכיל. נכון, הסוף שלו אמור להפתיע אבל הוא לא, אבל הסרט כל כך מגניב ומעורר מחשבה ששווה לתת לו הזדמנות. 

     

    ''

     

    ''האדם הראשון'' היה הסרט שכולם דיברו עליו לפני יציאתו - ומשום מה לאחר שהוא יצא, אף אחד לא הביע התלהבות יתרה, וכיום אני די בטוח שלאף אחד לא איכפת ממנו. זה קצת מבאס בהתחשב בעובדה שאני חשבתי שמדובר בסרט ממש טוב, אבל זה בסדר, כמה שפחות לאחרים יותר בשבילי. זהו סרט ביוגרפי מלנכולי שמצליח לספר את סיפורו של ניל אמסטרונג באופן רגיש, אותנטי, קצבי, מבלי להתרכז יותר מידי בנוסחאות מדעיות ושוטים בחלל, אלא בעיקר בסיפור שלו, ויש לו סיפור פשוט יפהפה. דמיאן שאזל הרים אותי ב''וויפלאש'' וגם ב''לה לה לנד'', ובעיני הוא לגמרי ממשיך בגרף העלייה.

     

    ''

     

    הסרט הבא הוא סרט שכמעט והכתרתי אותו לסרט השנה, והוא, איך לא, ה-סרט המדובר של השנה, ''הנוקמים: מלחמת האינסוף''. ''מלחמת האינסוף'' הוא סיכום עשור של סרטים מרהיבים, גדולים, כיפיים, שכללו את גיבורי העל החזקים והמדהימים שגדלתי עליהם, ולאורך השנים נבנה לו יקום שהצליח לשלב בניהם ולהפריד בניהם ולגרום לעולם שלם לצהול לקראת הסרט הבא ולהשאר כמו נזירים מתים אחרי הכתוביות בציפיה שנגלה משהו חדש. היקום הסמנטי של מארבל הוא מדהים, אבל הסרט הזה, אוהו, הוא משהו מיוחד.

     

    ''

     

    זהו סרט שמשתייך לאירועים הקולנועיים האלה, כמו ''מלחמת הכוכבים'' השני בשנות ה80, או כמו ''שר הטבעות: שיבת המלך'' הידוע לטובה מ2003, או אפילו כמו ''אוואטר'' שכולם דיברו עליו. זהו סרט מהסוג שאי אפשר להשאר אפאתי אליו, וזה אפילו לא משנה אם אתה מעריץ של מארבל או סתם חובב שהולך עם הזרם. האופן הרעיוני והאפקטיבי בו פעלו האחים רוסו בבימוי וכתיבת הסרט הזה הוא חדש, כואב ויוצא דופן, ואני כל כך מקווה שהם יצליחו להתעלות עליו בחלקו הבא שייצא במהלך השנה הקרובה, אם כי אני בספק. אבל אני כל כך אשמח אם זה יקרה. זה היה בציפייה להיות סרט השנה, לאורך רובה הוא גם היה, וקשה מאוד למצוא סרט טוב מאוד. אבל לצערי זה לא קרה הפעם, אלוהים יודע איך.

     

     

    סרט השנה שלי לשנת 2018 הוא - 

     

    ''

     

     

    ♣ ''יונתן אגסי הציל את חיי'' ♣ 

     

     

    רגע, מה?! דוקומנטרי?! סרט השנה? שלי? אני? דוקו? מה נסגר? אלו מלא שאלות שאני שואל את עצמי במהלך החשיבה על כתיבת הפוסט הזה, וחברים, הרשו לי להגיד לכם בכנות שגם לי אין מושג איך זה קרה. ''יונתן אגסי הציל את חיי'' הוא סרט דוקומנטרי שהרגיש לי כמו סיפור של ממש. זהו סיפור על אחד מכוכבי הפורנו שאני מלווה מילדותי המוקדמת - יונתן אגסי, כוכב פורנו גאה ומדופלם שכל העולם כבר מכיר מהאתרים המלוכלכים, והנה, הסיפור שלו, איך הוא הגיע לשם ומה קרה לו בדרך. חברים, העולם שמאחורי הקלעים הוא אולי העולם המסוכן ביותר לסקר אותו בקולנוע, וזאת הסיבה שזה הסרט האהוב עלי השנה.

     

    תומר הימן, הבמאי שיצר את ''משפחות'', סדרת הדוקו מערוץ 8 שמוכרת לחובבי הז'אנר, בחר להתמקד בדמותו של אגסי ולספר את הסיפור שלה כמו שצריך - מאיפה הוא בא, לאן הלך, והיכן מקומו היום. במהלך צילומי הסרט הימן בוחר לקחת את הקולנוע למקומות המסוכנים והמאתגרים שרוב היוצרים היו מפחדים ללכת אליהם; בין אם מדובר בצילום הזרקת סמים לאיברי מין, הצגת עירום וסצינות מיניות באופן מובלט ולא מצונזר, ואפילו ישנו רגע הזוי בו יונתן אגסי נתקע בהתקף פסיכוטי באמצע רחובות ברלין והימן וצוותו מתלבטים אם לגשת ולעזור לו או להמשיך לצלם. האמנות מול החיים. אלו רגעים שאם קולנוע מצליח לספק אותם, הוא ללא ספק קולנוע טהור.

     

    אני יכול לדבר על הסרט הזה ללא הפסקה. ''יונתן אגסי הציל את חיי'' הוא סרט קולנועי טראגי. סיפורו של יונתן מראה עלייה נפלאה ומפוארת של קריירת פורנו משגשגת, לצד חיי משפחה קשים שנדמים מרגע לרגע כהרוסים, כשמסתתר מאחוריהם עבר ילדותי טראומתי שנועל את הסרט בטעם מלנכולי וכואב שמראה עד כמה הכאב שמלווה אותנו מהעבר עשוי להשפיע לנו על החיים. בסוף הסרט הייתה שיחה עם יונתן אגסי, הימן ואמו והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לתת לאגסי חיבוק. לא מתוך חשק מיני חלילה (אולי גם?) אלא מתוך ההזדהות הכואבת ומעלה הדמעות שהסיפור שלו מעלה בי. ''יונתן אגסי הציל את חיי'' הוא מהסרטים האלה שעשויים לגרום לך לקום ולהתמודד עם החיים, גם בגלל שאתה לא רוצה להיות עם הרזומה המלוכלך של אגסי, אבל גם בגלל שאתה רוצה לצאת מלך מנצח כמותו. 

     

    אני לא חושב שהיה סרט השנה שכל כך הייתי בטוח בו כמו הסרט הזה. צפיתי בו לפני כמעט כחצי שנה והוא עדיין לא יוצא מהראש שלי, וחברים, הוא עדיין מקרין, בקולנוע לב, ועם הכוכב הראשי והבמאי שידונו איתכם בשיחה אישית בסוף הקרנתו. אין ספק שהתכנים הקשים בו לא ינעימו לרובכם, אבל היי, מדובר בסרט הכי טוב שיצא השנה, אז מה זה כבר כמה קטעי פורנו וסמים לצד החוויה הקולנועית הסוערת הזו. 

     

    ''

     

    * * * 

     

    עד כאן 2018 - אין ספק שהיית מעניינת ומיוחדת, ומכאן, אני מקדיש את הבמה לשנה החדשה. נקווה שגם הפעם יתגלו הצלחות. בינתיים זה נראה שאפילו אין מנחה לאוסקר ושבבחירות לכנסת יש יותר מפלגות מחברי כנסת, אז כנראה שיהיה בלאגן. נחכה ונראה. 

     

    באיחור של שבועיים, שתהיה לנו שנה טובה. רווית 

     

    * * * 

     

    לסיכומי שנה קודמים בבלוג:

     

    2017

    2016

    2015

    2014

    2013

    2012

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      תודה על הסקירה הממצה, מקווה לצפות (אני "מתה" על קולנוע. בקולנוע, כמו שצריך, אסקפיזם צרוף, מבחינתי)

      ארכיון