נתחיל דווקא בקרב עם עמלק, שם נאמר כי: "וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.. יא וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

רוצה לומר, אם ירים ידיו ישראל תנצח מכוח האמונה והאמון ולכך נעזר ראש ההרכב בשני שופטים עימו, הכוונה לאהרון וחור. הנה למדנו כי האמון והאמונה במשפט מקבל משנה תוקף כאשר אנחנו נמצאים בפני ערכאת ערעור של שלושה שופטים.

ונמשיך בקרב עם פרעה. על פי דיני העבדות, הרי העבד משוחרר הוא מרגע שקיבל "כתב שחרור" או אם נפדה. במקרה שלנו, העם קיבל "כתב שחרור" לאחר עשר המכות שניחתו על המצרים ככתוב:"יז וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם... יח וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" וכן ככתוב:"ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ...

ונדגיש, אין המדובר רק בפרעה אלא מאוחר יותר ראינו תופעה דומה גם אצלנו כאשר בספר ירמיהו, הורה צדקיהו מלך יהודה לעם לשחרר את העבדים והשפחות העבריים שלהם, אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו העם, וחזרו וכבשו את העבדים ששחררו. הדבר עורר עליהם את קיצפו של ה', כדברי הנביא: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר, נְאֻם ה', אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיה לד, י"ז).

פרעה לא מקבל את העמדה הנ"ל ומחליט להילחם בעם, כנאמר: " וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ". כלומר לפגוע באזרחים לא חמושים שיצאו כדין לארצם.

כלומר, כדאי לנו לסמוך על עצמנו (וראינו בפרשה זו מה קרה לאותם אלו שרצו לפגוע בעמינו) ולא על אחרים!!

שבת ברוכה ,  לכולם.