0
היום שאחרי הפיטורים...זה מרגיש נורא,זה מרגיש אבוד,זה מרגיש הכי מיואש בעולם. אתמול הם קראו לי בהנהלה האמת שראיתי שהם קראו לעוד 2 בנות וריחמתי עליהן בליבי כשראיתי אותן יוצאות בוכות..ואז פתאום שהם באו וקראו לי פשוט התקשתי להאמין. אני???? דווקא אני מכולן?? איך זה יתכן??? ישבתי מולן המומה ורועדת ניסיתי לא להישבר ולא להיות עוד איזה אישה בכיינית שנשברת מולן והאמת שגם הצלחתי. אחרי חודש שבן אדם משקיע את כל כולו קם בוקר בוקר בשעה מוקדמת לעוד יום של סבל נלחם בעצמו בשביל להוכיח שהוא הטוב ביותר. אחרי כל זה זה באים ואומרים לו "כנראה שזה לא מתאים לנו מבחינתינו זה נגמר אבל לא אכפת לנו לתת לך עוד צאנס אחרון.." כשיצאתי מהמקום הארור ההוא נלחמת בדמעות שבכוח מנסות לנצח אותי. אז ראיתי איך הכל נגמר, זר לא יבין זאת. אף אחד לא יבין שעמדנו לקנות רכב כי סמכנו על זה שאני איהיה שם בשנה הקרובה שסוף סוף חובות התחילו להסתדר..שהוא עמד להתחיל ללמוד בעוד חודש הנדסה כי הוא סמך עליי..הכל מתפורר. אני מרגישה חסרת אונים ואין לי איך לצאת מהמצב הנוראי הזה. בעוד כמה דקות אצא לשם להחזיר להם את ה"ציוד" אנסה להסביר להם שהם לא שווים אדם כמוני כי הם מעדיפים פרחות חסרות רמה. ואולי אולי אולי משהו טוב קטן יקרה...ואוכל לומר שאני יוצאת לדרך חדשה. |