אם בארזים נפלה שלהבת , מה יגידו אזובי הקיר?

מאת זהבה חן-טוריאל

המשפט הזה מהדד בראשי בימים האחרונים, מערכת הבחירות שבפתח פרצה את כל הגבולות והשאירה אותנו - את אזרחי ישראל מופקרים וחשופים. מופקרים מבחינה ערכית וחשופים ללשונות הרעות.

אני מוטרדת, מודאגת ובעיקר מאוכזבת מההתנהגות הבריונית כלפי כל אדם שחושב אחרת ומיד מתויג כאויב הציבור.

אני מתהלכת לאחרונה בתחושה קשה,  ועם תחושות קשה להתווכח.

מניחה שרבים מבין אלה העוסקים בחינוך חשים כמוני שעשרות שנות השקעה בחינוך  לאזרחות טובה, לאתיקה, לערכים, לתרבות שיח, להכלת האחר, לחמלה,לכבוד האדם, לפלורליזם, מושלכות לאשפה.

היד קלה על המקלדת, ללא שיקול דעת וללא ריסון. השיימינג והתיוג הפכו להיות כלי נשק, ממש כמו במשטרים אפלים. אנשים טובים מתחומים שונים מותקפים כי העזו לחשוב אחרת, הם יכולים להיות מהימין, הם יכולים להיות מהמרכז או מהשמאל, הם יכולים להיות רמטכ"לים, שרים, מנכ"לים  של חברות גדולות, אנשי חינוך או אנשים מן השורה שתרמו תרומה משמעותית למדינת ישראל ושכל שאיפתם להגן על ביטחון המדינה, אופייה, מהותה, חוסנה וערכיה.

במסגרת עבודתי במכון לאיכות השלטון הובלנו קמפיינים לקראת בחירות לרשויות המקומיות ולקראת הבחירות לכנסת. המוטו שהובלנו היה תמיד- "בחירות נקיות  כי מחר נמשיך  לחיות ביחד". המוטו הזה סחף מועמדים שנרתמו לתהליך, כי הם הבינו שהשמצות ולשון הרע  יש בהם אפקט דומינו: יודעים איך מתחילים אך לעולם לא יודעים מה יהיה הנזק וכיצד המערכה תגמר.

אני תוהה כיצד מתמודדים אנשי ונשות חינוך בזירה החינוכית שכאשר השיח הבריוני הזה חודר לכיתות, להפסקות לחיים החברתיים. מוסר ואתיקה הפכו להיות למילים נבובות מתוכן - הכול מותר והרשות נתונה.

אני תוהה כיצד ילדים ינהגו כשהורים סביב שולחן האוכל או בזמן צפייה משותפת בטלוויזיה עולבים ובזים לשופטים, חברי כנסת, מפקדים בצבא, במורים של ילדיהם ובכל אדם שלא חושב כמותם או שאינו מוצא חן בעיניהם? ומכנים אותם בשמות שהדעת אינה סובלת.

אילו נורמות אנו מעבירים לילדינו? תרבות שיח? מה על כבוד? שוויון, חירות סובלנות?

הלב נכמר ששומעים כל פעם מחדש על ילד או ילדה שמטילים עליהם חרם, שמפעילים נגדם שיימינג ברשתות, שמכנים אותם בכינויים גזעניים על מראם, צבע עורם, ילדים אשר פוחדים להגיע לבית הספר, לצאת מחוץ לביתם שמא יתנכלו להם. וכמו המבוגרים, גם ילדים טובים ומלאי חמלה מתעלמים מההתנכלות לחבריהם כי הפחד להגן עליהם ועל שמם הטוב גדול יותר.

עלינו להיות ערניים יותר ולהבין כולנו שנורמות ההתנהגות ותרבות השיח שלנו עוברות הלאה. אסור לנו לוותר על הערכים שלנו - אף מערכת בחירות לא שווה את זה.

מטבענו אנחנו משתמשים בדימויים כדי להסביר ולהמחיש כוונתנו. אני מביאה כאן דוגמה קטנה:

אם נדמה את המדינה לגוף אנושי,  הרי ידוע שהקודקוד הציבורי מוביל בראש, הוא נבחר או מונה מתוקף כישוריו, הוא אינו צריך להיות רם ונישא מעם כי מהות תפקידו - לשרת את הציבור. התבונה וההבנה ינחו אותו כי מצופה ממנו להיות סמן לאזרחיו, נקי וטהור בדרכו ובמילותיו.

הגוף המדיני–כולל את כל הרשויות, מהווה את המסגרת, האזרחים הם הלב הנושם, הערכים הם הנשמה והרוח.

הראש- ניחן בשתי אוזניים להקשיב לשני צדדים. לו גם שתי עיניים ללמוד את השסעים.

יש לגוף ולעומד בראשו שתי זרועות שתפקידם לחבק, להוביל וגם לתמוך בכל אלה שכשלו או שאיבדו קצת מעצמם, לחבק את כולם בלי הבדל דת, גזע או מין.

הגוף ניחן בשתי רגלים שצועדות ימין ושמאל, לא תמיד בהסכמה אבל בהתאמה. לפעמים בלית ברירה בהבנה שרק כך אפשר, שרק כך זה נכון.

אם חלילה תגדע אחת מהן ,נהפוך כולנו לנכים, לבעלי מום וניווכח שלאף צד כבר לא יהיה כבר יתרון וזה פשוט יהיה אסון.

לכן, נדרשת דווקא במערכת הבחירות הקרובה אחריות מדינית, אחריות אזרחית. מעניין מי ייטול את הכפפה ויוביל מערכה נקייה ותרבותית.

לצערי, לאור הרוח הנושבת בכל המפלגות, אני מטילה בכך ספק.