"תגיד לי, מה בדיוק אני עושה עם הדבר הזה", שאלתי את היקר שלי בחנות הצילום כשראיתי איזו מצלמה הוא וחברנו א' בחרו לי בתור שדרוג. זו הייתה  CANON 10שנראתה לי גדולה ומפחידה בהשוואה למצלמת הפוקט הדיגיטלית הפשוטה שהייתה ברשותי באותו זמן.

"תתרגלי", ענה לי בשלווה אוהבת וניגש לקופה לשלם.

זה היה יום ההולדת שלי לפני עשר שנים, 13.01.2009, בת 46.

המשכנו למסעדה לחגוג את האירוע, שלא ידעתי אז כמה יהיה מכונן מבחינה מסוימת בחיי. המצלמה נשלפה חיש קל מן התיק הכחול שבו נארזה, התחלנו להשתעשע בה וללמוד אותה.  

תוכלו לראות כאן בתמונות הללו את הניסיונות הראשונים והראשוניים כל כך, את הרגעים המיוחדים של אותו ערב,  את נקודת הציון הצילומית ההיא לפני עשור.

בחנות הצילום

י' היקר שלי משתעשע.........

סלפיייייי

בבית סלפי עם מתנה.........

לצלם אהבתי מגיל תשע, החיידק היה ככל הנראה רדום רוב הזמן עשרות בשנים. משפגע לפני עשור באופן מובהק, הוא כבר לא עוזב. אין לי עניין שיסתלק, המצלמה אתי תמיד.

מאז כמובן השאר היסטוריה: שלוש תערוכות יחיד, עשרות תערוכות קבוצתיות, מתוכן שתיים בחו"ל.

המצלמה ההיא כבר הוחלפה בדגמים מתקדמים יותר.

השיער נצבע מאז בגוונים שונים כשכיום המגמה ג'ינג'ית.

רק הז'קט נשאר, אך לא ברור אם המידה שלו קטנה או המידה שלי גדלה.

עברו עשר שנים. הזמן עובר מהר כשנהנים ובוודאי כשמצלמים.