כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    שלושים למות עמוס עוז

    0 תגובות   יום שבת, 26/1/19, 22:45

    איך עוז הצעיר השכיל להדוף תכתיבי מנהיגים קיבוציים

     

      

    "שבוע של פרידה מגדולה" {בשורוק}- כך,באלו המילים, חתם קובי מידן את תוכניתו "סוכן תרבות" ששודרה שבוע לאחר מותו של עמוס עוז. {התוכנית השבועית המומלצת משודרת בערוץ כאן 11 בימי שישי ושבת}. בין המון דברי הפרידה,הקינות,ההספדים,הניתוחים המלומדים ששמעתי וקראתי בימי "השבעה", לא מצאתי כמעט התייחסות לסוגיית עמוס עוז והקיבוץ.

    אנשי קיבוץ עומדים במרכז שני  ספריו הראשונים של עוז-"ארצות התן" ו"מקום אחר" -שפורסמו באמצע שנות השישים, בעת שעוז הצעיר היה חבר קיבוץ חולדה. גיבורי הספרים מוקפים קולות תנים מטפוריים הנוסכים אווירת איימה, מרמזים על אופל נסתר, יצריות וחייתיות, גם בעומק נפשותיהם של אידיאולוגים מובהקים, כגון אותו אב שחוטא בגילוי עריות. ויש גם רגעי סולידריות וחמלה שהקולקטיב הקיבוצי מציע לחבריו במצוקתם.

                 התגובות בקיבוצים על ספרי הביכורים היו נסערות למדי. רבים מהמברכים על הכישרון הצעיר המפתיע,המדהים, חזרו כצפוי  אל השאלות המסורתיות: האם ספריו של עוז טובים או רעים לקיבוץ? האם העולם האפל,הלילי, ו"ההשתכשכות הזאת בכיעור" אופיניים לקיבוץ? ו"היכן האהבות הבריאות והנורמליות?" הנטייה האפולוגטית המוכרת, הפבלובית, בלטה בעיקר בקיבוצי "השומר הצעיר". עמוס עוז, אז בן עשרים פלוס, הדף בתבונה ניסיונות של ראשי התנועה הקיבוצית להכפיף את כתיבתו לתכתיבים וליצור ספרות מגויסת. את זאת ממחישה חליפת מכתבים בין עוז ליעקב חזן, ממנהיגי מפלגת מפ"ם וקיבוצי השומר-הצעיר. חזן התאמץ לשווא להציג את גישתו כליברלית וחפה מאינדוקטרינציה. אבל בדרכו הפטרונית המוכרת הוא הציע לכשרון הצעיר מעין חיבוק דוב. חזן המשיך לדבוק בתביעתו מהסופרים הקיבוציים להתייחס אל הקיבוץ כאל "יחידת חיים לוחמת".

    במכתב גלוי אל עוז העיד המנהיג על עצמו ש"אין הוא מזמין אצל סופרינו גיבורים חיוביים", אבל הציע לסופר הצעיר לזכור ש"עד היום אין הקיבוץ מציאות בלתי מעורערת. הוא איננו בית יציב וקיים,כי אם י ח י ד ת  ח י י ם   ל ו ח מ ת.  הקיבוץ לא זכה עד כה לספרות אשר לה הוא ראוי. היה זמן שהייתי מאוד לא סבלני.תבעתי מהר,הרבה, עמוק וטוב. אך האמת היא שאיני רואה את הספרות רק  ככוח מתאר וחותר להבנת המציאות, אלא לא פחות מכך כיוצרת מציאות".

    ואילו עמוס עוז,בתשובתו לחזן, ערער על תפיסת הקיבוץ כנושא ספרותי ועל קיומו של הומוקיבוצניקוס, טיפוס אדם חדש שצמח בחברה הקיבוצית {המייסדים אכן שאפו ליצירת אדם כזה}. עוז כתב  בין השאר במכתבו:

    "הקיבוץ  הוא ניסוי חברתי חדש, אתגר פוליטי חדש בתולדת האדם,סדר כלכלי חדש. אך בשום פנים אין הוא מה שתולים בו  תמימים שבאוהביו ותמימים שבשונאיו. אין הוא בית יוצר לאדם חדש מכל וכל. לגבי הסוציולוג, הכלכלן, המדינאי, הקיבוץ הוא בעיה חדשה. אבל ספרות אינה מתמודדת עם בעיות במישרין. היא מציבה אנשים מורכבים בתוך מצבים מורכבים.על-כן אין כתיבתי שלי מכוונת אל "בעיית הקיבוץ". לא משום שהבעיה אינה חשובה בעיני אלא משום שהבעיה בעירומה עשויה לפרנס רק ספרות דידקטית מגויסת".

    דבריו הנכוחים של עוז עשויים להיראות היום כהתפרצות לדלת פתוחה. אך בשנות השישים הם היו נועזים למדי. כי מעורבותם של סופרים אנשי קיבוץ בחברה אידיאולוגית לא אפשרה להם חופש יצירה אמיתי. החתרנים שביניהם נקטו דרכים של מבע מחתרתי.על-כך מצביעה חוקרת הספרות ד"ר שולה קשת מקיבוץ גבעת-ברנר שחקרה את הספרות אשר צמחה בקיבוץ עד סוף שנות החמישים של המאה הקודמת. בספרה "המחתרת הנפשית" מציינת קשת שהמנהיגים מדור המייסדים הרשו לעצמם לרומם, לפסול, לתקן ולחרוץ גורלם של סופרים וספרים בהתאם למסרים שהובעו בספרים. סופרים  .שניסו לשמור על חירותם הפנימית ולא להתבטל בפני האידיאולוגיה השלטת, לא העזו לעשות ז את    בגלוי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   .

    קשת מזכירה את ספרו של דוד מלץ מעין-חרוד-"מעגלות"- כדוגמא מובהקת למבע מחתרתי ושימוש באמצעים סמויים שהצביעו על קיומה של מחתרת נפשית. הספר הופיע ב-1945. גיבורו,מנחמקה, הוא עובד אדמה תמים שאינו מתייסר בשאלות קיומיות. הביקורת החברתית מובעת ברומן בעיקר באמצעות התנגשות של הגיבור עם חוקים  נוקשים שהוא מתקשה להבין. והוא חוזר ושואל: "למה כל זה ולשם מה זה נחוץ?". היחד הקיבוצי מתואר ברומן כמאיים למחוק את ¸היחיד. ההתייחסות האירונית של מלץ אל עמדות הכלל מובעת באמצעות הכנסתם למרכאות כפולות של ביטויים שהיו מקובלים אז ביישוב כמו "פרובלמות" "מעמד". ואילו היחיד מדבר בלשון אישית שיש בה פשטות ואף ליריות.

                   שולה קשת קובעת שמלץ ביקש לפנות {ולקרוץ} מעל גבו של הרוב הקיבוצי אל קבוצת מיעוט שאינה מדחיקה ומשתיקה את השאלות הקשות. כדי ליצור ברית חשאית עם המיעוט הזה, הוא השתמש במבע מחתרתי. קשת בדקה עשרות מכתבי תגובה על הרומן ומצאה שרק עשרה אחוזים מהמגיבים הקיבוצניקים גילו יכולת של קריאה אוטונומית, משוחרת ממניפולציות אידיאולוגיות, והיו מסוגלים לגלות את האמצעים הרטוריים ואת המבע החתרני-מחתרתי.

    לדעת קשת, הסיפורת המוקדמת של הקיבוץ הכשירה את הקרקע לספרות הקיבוץ של שנות השישים והשבעים. בראיון עיתונאי שקיימתי איתה ב-1995, בעקבות הופעת ספרה, הי א סיפרה שעמוס עוז ראה במלץ מעין אב רוחני.

    עוז  היה חריג בגישתו הפתוחה לחופש היצירה גם בהשוואה לחבריו בני גילו, אנשי רוח מרכזיים מצעירי תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים". על כך מעיד פרוטוקול  של פגישת ראש-הממשלה,דוד בן-גוריון ב-1961 עם קבוצה מובילה של צעירי "האיחוד". דיווח על אותה פגישה מובא בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה" שבמרכזו הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בעשרים השנים שבין תחילת מלחמת העצמאות למלחמת "ששת הימים". {גילוי נאות: אני ערכתי את הספר}.

    מסתבר שחבריו הצעירים של עמוס עוז אף הם תפסו אז את הספרות כאמצעי חינוכי, מכשיר "להקניית ערכים חיוביים וקונסטרוקטיביים". הם התריעו באוזני בן-גוריון על "דברים מסוכנים" ביצירותיהם של סופרים אהובים מדור תש"ח, כמו חיים גורי,יהודה עמיחי, ס.יזהר, ועל השפעתם השלילית על חינוך הנוער. מוקי צור אף קרא לבן-גוריון "לצאת נגד הדברים המסוכנים העולים מהספרות והשירה הזאת". אלכס ברזל, אז מזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד, מתח ביקורת על שירו של גורי "מסע" שבו נאמר: "15 שנה הלכנו ולא ידענו לאן: ובכלל לא ידענו אם נגיע".

    ואילו עמוס עוז קרא באזני בן-גוריון פיסקה משירו של דוד אבידן הצעיר, אז עדיין כמעט אלמוני: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את היאוש הגדול,/היא העובדה הפשוטה והחותכת./שאין לנו בעצם לאן ללכת".

    כיום השיר הזה ידוע מאוד ומצוטט שוב ושוב. האם הוא משקף את הלך הרוח של הנוער? שאל בן-גוריון ב-1961. "של רבים מאוד" ענה עוז הצעיר. היחיד בחבורה שלא תבע  ספרות מגויסת. כבר אז עמוס עוז התגלה כהאחד והיחיד.

            כאשר שמעתי על מותו חשבתי תחילה לכתוב טוקבק ולציין שקשה לתפוס איך עולמנו ימשיך להתנהל בלי שיישמע יותר קולו הנוקב של האיש שהיה בעינינו מגדלור, מעין "הצופה לבית ישראל". אבל שיטוט ראשוני במבול התגובות הנרעשות שהציפו את הרשת הבהיר לי מייד:: טוקבקיסטים רבים כבר הקדימו אותי ואמרו זאת לפני, במילים קצת אחרות.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין