פייסבוק מבקש ממני הבקר שאעזור לאריה אבנרי - 1937-2016- לחגוג את יום הולדתו.

מר צוקרברג היקר. אנחנו לא חברים בפייסבוק – אבל בכל זאת – לתשומת ליבך. שהרי המח הממוחשב של הרובוט המחבר שהקמת זוכר כמעט הכל.

המייל היומי עמוס בבקשות לתקשר. עכשיו באה בקשה לתקשר עם מי שהיה ואיננו עוד בין החיים.

בקשה שהעלתה את זכרו.

אריה ז"ל הלך אך הותיר חותם. בספריו. באתר שלו. באינספור כתבות ותחקירים. באלה שפעלו בתנועה שהקים במאבקו בשחיתות – אומ"ץ. באלה שהכירו אותו מקרוב.

פגשתי את אריה ז"ל בזירה שהיתה הבית המשותף שלנו – "ידיעות אחרונות" ובפעילות משותפת בועד העובדים של העיתון ובזירה הרחבה של פעילות באיגודי עיתונאים. הזיכרון הבולט שנותר עימי הוא של אדם בתנועה מתמדת. מדבר מהר. פועל מהר. איכפתי מאד.

  חלק מסימני ההכר של עיתונאי בנשמה. אלה ועוד: עם כל הרצון למעורבות חברתית – הוא העדיף פעולה מחוץ לזירה הפוליטית. לא מתוכה. יכולתי להזדהות עימו.

סיקרתי את הזירה הפוליטית מקרוב מאד ללא דחף לוהט להיכנס לתוכה. יותר – להבין את שקורה בה במבט מבחוץ.

היו לאריה זיכרון ארוך, פנקס שרושם ואינו מוחק. הרצון להותיר סיפור כמות שהוא מעבר לקיום החד יומי של נייר העיתון. בספר.

היתה בו המוכנות לתקוף ולחשוף פגמים בהתנהלות אישיות ציבורית ולשלם מחיר. לעולם לא שפוט של הבוס הגדול. לא בזירת התעסוקה שלנו. לא בזירה הפוליטית. היכולת והדחף לנסות ולעבד פרטים לתמונה רחבה יותר. לחשוף אותה כמות שהיא. להביאה בפני רבים.

לפחות – שיידעו. לנסות לשנות לטובה - יחד. 

 זן עיתונאי שהיה – ואני מאמין שיש ויהיה לו דור המשך.

פייסבוק – תודה על התזכורת.