כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אל תהיה אידיוט, חרינלדו

    0 תגובות   יום חמישי, 7/2/19, 03:33

    טבעי שיורד גשם באוגוסט, אומר לחברו המתפייט הקולונל, אשר שנים רבות לאחר כך לא יהיה מי שיכתוב אליו, ושנים רבות רבות קודם לכן הלך עם אביו ועם אחיו לראות קרח, ושנים רבות לאחר כך, כשיעמוד מול כיתת היורים, יזכר באותו ערב רחוק, שבו הלך עם אביו ועם אחיו לראות קרח. 

     

    גשם יורד, לילה, ובראשי עולות סצנות מתוך מאה שנים של בדידות, לקראת הסוף יש שם תיאור של חמש שנות גשם, ארבע שנים, אחד עשר חודש ויומיים, אם נרצה לדייק, ואנו רוצים, כי יש בנו משהו מדייק, אנו אנשי מדע, בני מזל בתולה, ובני מזל בתולה שהם אנשי מדע, הם צריכים את הדיוק, זה נוח להם, הקירוב לא מספיק טוב, ועל כן נותרנו לבד בחיים, ובדידותנו מזהרת עד מאד.
    חזרתי משעתיים של הליכה בגשם, הנעליים שלי נרטבו קשות, וגם הגרביים ספוגות עד תום, אבל לא קר כלל, רק רטוב, ועל כן נותרו כפות הרגליים חמימות ונעימות, ואני נעדר את תחושות המועקה והנוקשות המתלוות לקור חודר עצמות. בכלל, בימים האחרונים ניתן להרגיש את הסוף, עוד יהיו ימים קרים, ועוד יהיו ימי גשם, אבל כבר לא קר מאד, ומזג האוויר אביבי ועליז. שיטוטיי היומיים לא משנים דבר, רק גופי הזקן מודה לי עד מאד על כך שאני מעסיק אותו, מפעיל אותו, מוציאו לטיול היומי, שבמהלכו הוא צועד וצועד וצועד וצועד, ואני חושב ומהרהר ושר ושונא. אחר כך אנחנו חוזרים הביתה, גופי המסכן ואני, והוא שותה ונח קצת, ואני לא, כי אני לא מצליח לנוח אף פעם, למעט שעות הלילה, כמובן, שאז מוחי העקשן והקודח מרפה ממני, ואני יכול לנוח באמת. הלילה חלמתי על הכוכבים, התבוננתי בהם, והושטתי אצבע לעברם, וחלקם היו בעלי נוכחות, הם הרגישו כמו חלקיק התלוי באוויר, ובחלום היו איתי אנשים, ולקחתי את אצבעם, והנחתי אותה על הכוכב, והם הרגישו את האיכות הדוקרת הזו, כוכב תלוי באוויר מעליך, וקמתי, והתאכזבתי עד מאד שלא הבנתי בתוך החלום שחולם אני, שהרי איך אפשר דבר משוגע שכזה, לגעת בכוכבים, והם קטנים, זערורים, ואני חושב לי בחלום זה הרקיע, זה הרקיע שעשה אלוהים, ובתוכו קבע כוכבים הרבה, כחול אשר על שפת הים, ובעוד גופי הולך לו ברחבי העיר, מתוודע שוב ושוב לאותם רחובות, לאותם מראות, אני חושב על האור, על היקום, שהוא מכונה משוכללת ליצירת תודעות, והוא כולו קפילרות, היקום, והן קשורות זו בזו, ואם אתה חלקיק ומסתך אפס, הרי ששומה עליך לנוע במהירות האור, זה תנאי הכרחי, וכך פועלת מכונת היקום, היא מניעה חלקיקי אפס במהירות האור, אבל חלקיקים בעלי משקל, הם נעים במהירויות אחרות, מתנגדים לתנועה הנכפית עליהם מצד היקום, מאיטים עצמם מאד, ובתמורה לכך זוכים הם במתנת הזמן. הזמן הוא מתנה הניתנת לגופים בעלי מסה, כך אני מספר לעצמי, עודי הולך ברחובות העיר, ממיר מסה לאנרגיה ותוך כך מאבד משקל, וחלקיקיי מאיצים, אני מאיץ חלקיקים, ממש כמוכם יש לומר, ובראש מכונה, וגם היא קפילרות, וחשמלים עוברים בתוכה, ואראלים, והם נגלים בחלומות ובמחשבות, בתקוות וברצונות, והם לא אומרים דבר, מופיעים בשתיקתם, שתוקים בהופעתם, ואנו מוסיפים להם בת קול, כדי שנוכל לשמוע, כי כתוב שמע, ולא כתוב ראה, משש, הרח, טעם, כתוב שמע, שצריך לשמוע את האחד, אבל אין מה שיכה בו, באחד, על כן דומם הוא, ואנו מתנפצים עליו, להכעיס, כדי להוכיח שאנו נפרדים, שאין אחד, שיש מה שיכה, והוא, האחד, סופג את מכותנו זה שנים הרבה, קול דממתו הדק נשמע היטב בחדרי לבנו, אלא שאנו חרשים לקולו, כשם שפרופסור סוק חרש לקולה של ג'לסומינה מוהורוביצ'יץ', איזו ילדה מתוקה, איזה ספר קסום. 

     

     

    עייפתי, ואין אני יודע מה יצא תחת ידי. כשאקום אסתכל בדברים, אחליט אז מה לעשות עמם.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה